הסרט "פיגומים" מושך התעניינות רבה ובצדק. הוא עשוי היטב והביקורת הנושכת המובאת בו מפלסת את דרכה בעדינות ובחינניות ישר ללב.

אחסוך סופרלטיבים, תשבחות ותיאורי עלילה, שכן עם מרבית הביקורת של יצחק רובין שעלתה בעיתון זה, אני נוטה להסכים. אוסיף על כך שכמחנך לחניכים החולקים קווי דמיון רבים לאשר (גיבור הסרט) התרגשתי ממערכת היחסים שנרקמה בינו לבין המורה שלו. זהו סרט שבהחלט מנכיח, בצורה מסתורית אך לא מונמכת, את הווייתו של המחנך, כאדם שלם ולא כפונקציה בחיי התלמיד או כגיבור העשוי ללא חת (כפי שמוצג לנו בסרטי המחנכים למיניהם).

אולם בנוגע לאמירתו של רובין כי הסרט מכיל "אמירה נוקבת ולא מתחנפת כלפי מערכת החינוך בחברת פערים" יש לשאול מהי אותה אמירה והאם הסרט מייצר אמירה כלפי מערכת החינוך בלבד או גם כלפי "חברת הפערים" (בלשונו של רובין) שהיא בלתי נפרדת מהיבטים כלכליים ותעסוקתיים שהם למעשה ליבתה ורק מכפיפים את החינוך אליהם.

הסרט מתיימר לעסוק בשני עולמות המצויים זה מול זה בחייו של גיבור הסיפור: עולם עבודת הכפיים מזה ועולם הלימודים העיוני מזה. הקצוות בסרט כה מנוגדים שהמקצוע שנבחר לייצג את עולם העבודה הוא הדימוי המובהק ביותר, שלא לומר סטיגמטי, לייצוג עבודה פועלית, ובכך גם מעמד פועלים – התקנת פיגומים, על כל הכרוך בכך מבחינת הסיכון, הזיעה והקושי הפיסי. בהתאמה, תחום הדעת (מקצוע, בלשון בית הספר) שנבחר לייצג את הדימוי ללימודים, הוא ספרות. אין יותר הומאני ממנו בציר בין מקצועות ריאליים והומאניים. זהו תחום שיכולת ההתפרנסות מהתמחות בו נגיש לקצה קציה של הפירמידה והוא כולו מתעסק ברוח, באמנות ובמוסר. בכך, הוא יכול לשחק תפקיד כפול בסרט: מצד אחד הוא שם נרדף ל"חינוך ערכי" ומן הצד השני הוא נלמד במסגרת תעודת הבגרות המשמשת בתפקיד "המפתח לעתיד" בתודעה המשותפת של כולנו וגם בסרט. שני עולמות הניצבים זה מול זה כשבכל עולם מצויה דמות אב המעוצבת בקווי העולם ממנו היא מגיעה ומשמשת כמורה רוחני עבור אשר.

באחת הסצנות בסרט אביו של אשר אומר לו: "למה אתה צריך את הבגרות הזו? איפה עוד תוכל להניח ברזלים כל היום בלי בוס מעל הראש ולהתפרנס מכך?".

האמת, שזוהי באמת דילמה. עבור משפחה ממעמד הביניים הנמוך לבסס עסק מצליח זה לא דבר של מה בכך. לצד זאת, תעודת הבגרות היום באמת לא מבטיחה הרבה. למעשה אפילו תואר לא מציל היום מחרדת חוסר הביטחון התעסוקתי.

הסרט היה יכול להעמיד בפני הצופים דילמה מורכבת בה אשר קרוע בין העולמות, ששניהם מציעים לו יתרונות וטומנים בחובם סכנות וחסרונות, אך לא כך הדבר.

אין בכוונתי לעשות אידיאליזציה לתחום הבנייה ולעבודה בו. זו באמת עבודה קשה מאוד, ולצערנו גם המסוכנת ביותר בישראל כיום. אך על אף שלכל נער עדיף להיות במסגרת חינוכית ולא לבלות את שנות נעוריו בעודו מטלטל בגבהים ובעבודה, גם טעות היא לעשות אידיאליזציה לתחום העיוני. עבור תלמידים רבים המסלול המוביל אל תעודת הבגרות לא מתאים להם ולא מוציא אותם ממנו כאנשים גדולים יותר משנכנסו אליו.

במקום דילמה הקוראת תיגר על הסדר החברתי, הסרט מציג לנו יחס היררכי ומונוליטי בין שני העולמות בו אחד הוא טוב וגבוהה והשני הוא רע ונמוך במובהק.

אופן ההצגה הזה, גם אם מתאר נוכחה את המציאות כיום, מקבע אותה ככזאת מעצם מהותה ולא מעצם בחירתנו.

במילים אחרות אפשר לנסח את עלילת הסרט כך: בעוד שאשר פוגש במורה המתאמץ ומצליח, בניגוד למערכת הבית ספרית, להצעיד את אשר אל עבר עתיד טוב יותר ממה שמוצע לו כיום, אביו מושך אותו מטה על ידי שהוא דוחף אותו לרשת את עסק הפיגומים על ידי הצרת צעדיו בתחום העיוני.

במקום אמירה חברתית נוקבת יש כאן אמירה שלילית כלפי אב אלים ומפוחד מכאן ואמירה חיובית כלפי מחנך טוב לב ויצירתי מכאן, ושתיהן מצויות בתוך ההגיונות והנחות המוצא של העולם הקפיטליסטי בו הלמידה והתעודה הן החיוביות והעבודה הפיזית היא שלילית.

אם יוצר הסרט היה רוצה להציג עבור הצופה את שני העולמות המצויים מעלה ומטה בנפשו ובמציאות חייו של אשר כמורכבים, הוא לא היה הופך את אביו של אשר לאב מכה.

בצעד זה, בהניף יד, כל דבר שאביו של אשר מייצג בסרט הופך לשלילי. הוא לא זוכה לחמלה או התבוננות מורכבת. הוא הופך להיות הרע האולטימטיבי. הקשר שנקשר בין עבודת כפיים לבין אלימות של ממש, מוסיף ומשמר את מעמד הפועלים כמעמד שצריך לעשות הכל כדי להימלט ממנו. כך גם תפקידו של המורה שלא לשים במרכז הלמידה את תעודת הבגרות, הופך להיות משני לתפקידו לעזור לאשר, בדרכו הסובלנית והמיוחדת, להשיג תעודת בגרות.

השיח על החינוך בארץ לא רואה בעצמו כסוכן של שינוי חברתי, אלא כסוכן של שינוי אישי המכוון להשתלבות מקסימלית בחברה הקיימת. אם הוא היה רואה בעצמו אחרת היה עליו לפרוץ את הגבולות שהוא שם לעצמו ולהפסיק לראות בעצמו כדיספלינה צרה ונפרדת ולהתחיל להתכנס לשיח ששזורים בו גם סוציולוגיה וכלכלה (בתור התחלה).

השיח הנוכחי נקלע למלכוד "שוויון ההזדמנויות" – טובי המוחות החינוכיים חושבים כיצד "להעלות" כמה שיותר תלמידים מ"מקצועות הגוף" ל"מקצועות הרוח", כיצד לתת לכל ילד, לא משנה מהי נקודת הפתיחה שלו, הזדמנות להימלט מעבודות הכפיים, מהלאו-טק, מהשירותים, מהמקצועות הטכנולוגיים, אל עבר המסחר, המחקר, האמנות, ההיטק, הניהול והייעוץ. אך לא משנה כמה שיצליחו, עולם העבודה ידחוף "מטה" כמות מסוימת של אנשים לפי צרכיו.

העובדה שקבוצת תלמידים שיפרה את ממוצע הציונים שלה במיצב מ-60 ל-65 היא כעין וכאפס ביחס לעתידם האישי. זאת משום שהעבודות שהיו צריכים למלא קודם לא נעלמו, רק שעכשיו מאיישים אותן אנשים עם ציון 65 בתעודה במקום אנשים עם ציון 60.

לצורך השוואה, במדינות הסוציאל-דמוקרטיות בסקנדינביה בחרו לראות במערכת החינוך כסוכן שינוי חברתי ובמקום לפתח תכניות של העלאת ציונים בקרב חניכים מתקשים במסלול העיוני, החליטו לצמצם את ההיררכיה בין המסלול העיוני לזה המקצועי ולהעלות את מעמדו של החינוך המקצועי ושל המקצועות עצמם. כך חניכים רוצים ללמוד בתיכון במסלול מקצועי, שיבטיח להם מקצוע מכובד ורמת חיים נאותה ולא רק מנסים לברוח ממנו.

הסרט פיגומים יפה כסרט על דמויות חינוכיות, על דפוסי אב-בן ועל כישלונותיה של מערכת החינוך לעמוד במטרות שהציבה לעצמה, אך הוא עושה זאת תוך שימור ההיררכיה בין הגוף לרוח והנצחתה. בכך אין בו בשורה חברתית אמיתית שכה נחוצה לחינוך בארצנו, ויותר מכך לחברה ולכלכלה בה.