חמש יחידות במתמטיקה הוא ביטוי לשיעבוד מערכת החינוך לשיטה הקפיטליסטית. במסגרת שיטה זו הכול מדיד ומכוון להישגיות כשהמטרה הסופית היא תפוקה חומרנית, לרוב כסף, על מנת לשעבד את האדם לבעלי ההון. ״בנטיזם" ניאו-וולסטריטי בקמצוץ של תפילות גשם לבורא עולם. מולה עומדת מערכת חינוך אלטרנטיבית שרואה את האדם במרכז, בבחינת "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". מערכת שחותרת להעניק כלים ולהקנות ערכים אוניברסלים, צדק וכבוד הדדי. במילים אחרות, הבניית אדם כבנאדם.

הסרט 'פיגומים' (צילום: ורד אדיר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ב"פיגומים" יוצרים הבמאי (שלו זה סרט הביכורים – שאפו גדול) והשחקנים, סרט שיש בו אמירה נוקבת ולא מתחנפת כלפי מערכת החינוך בחברה מנציחת פערים. אחד הסרטים הישראלים הטובים שצפיתי בשנים האחרונות. זהו סרט שלקוח מתוך המציאות. סיפור שמבוסס על חוויותיו האישיות של הנער, אשר לקס, דמות אמיתית שגם מגלמת את עצמה כגיבורת העלילה, ונכתבה ובוימה על ידי מתן יאיר, המורה שלו בעבר.

הסרט משרטט עולם מורכב של נער המתכונן לבחינות בגרות וחצוי בין שני עולמות. בין אביו, אסיר משוחרר וגרוש, המתפרנס כקבלן הקמת פיגומים, לבין מורהו, המכין אותו לבחינת הבגרות. הנער שהתבגר על חבית חומר נפץ בפריפריה תרבותית ובבית פטריאכלי, מתנהג באופן בוטה כלפי הסביבה, מתעמת עם חברים, מאתגר את המורה הלא שגרתי רמי (אלון סמולראצ'יק בתפקיד מצוין), שמצדו משתדל לחרוג מתבניות הוראה שבלניות. דמותו הקולנועית החזקה של אשר נובעת משאיפה בוערת ומתמדת לצדק והגינות מצד בית הספר והסביבה, אך יש לו גם דרישות כלפי עצמו וחבריו. זה הבסיס לקונפליקט הפנימי שלו. המוטו שלו הוא "אני אתן לכם כבוד אבל תתנו לי (ולכולם) כבוד".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

תוך כדי לימודיו, עובד אשר לפי דרישת אביו (יעקב כהן האמין) בהקמת הפיגומים, ומכאן שמו הסימבולי היפה של הסרט: הצורך שחש הגיבור לבנות פיגומים שיסייעו לו בחייו המורכבים. אביו בעל ניסיון החיים הקשה, מזלזל בלימודי בית הספר. אצלו יש ערך מרכזי אחד: כסף. ככה הוא למד מהחברה שלנו. בסצנה מצוינת, מנופף האב בשטר חמישים שקל מול עיני בנו ואומר: ׳הנה תראה את מי שמו על שטר הכסף, את טשרניחובסקי, עוד מעט תיגמר הספרות׳. אבל אשר לא נכנע, למרות עמדתו הקשוחה של האב. בנקודת השיא של הסרט מעז אשר להתעמת עם כלל ערכיו התרבותיים: ׳אבא, איך אהבה ומכות (לילדים) הולכים ביחד?׳.

גיבורי הסרט חיים בעולם פריפריאלי מנוכר, אך הבמאי מעדיף בחכמה רבה בביקורתו החברתית, להתמקד במאבק הפנימי של הגיבורים. מי ישרוד, מי יתקדם בחיים, מי יתפתח במישורים רוחניים ומי לאבדון. חתיכת חיים. כמו באומנות טובה הביקורת החברתית מובאת באופן אגבי כביכול, עולה בחכמה מהסיטואציות הקולנועיות ולא כאמירה פלקטית ישירה.

גם למורים שלו אשר לקס לא עושה הנחה, אבל לא מתוך רצון לעשות בלגן בשיעורים, אלא מתוך רצון עיקש להבין את העולם. מהמורה רמי הוא מנסה לשאוב השראה שאינה מועצמת באופן מלאכותי כמו בסרטים הקלישאתיים על יחסי מורים – תלמידים, כדוגמת זו של סידני פואטייה בסרט "לאדוני באהבה", אותו מורה שחור המבוזה על ידי תלמידיו וסופו שהם מעריצים אותו. חינוך זו עבודה קשה, אין בה הירואיקה הוליוודית. צריך להתגבר על מערכת שטוחנת חומר לעוס לעייפה של הליכה בתלם (סיטואציות קומיות נהדרות).

רמי, המורה הפתוח, מנסה להתמודד עם חומר הלימוד בדרכים יצירתיות, להקנות לתלמידיו ערכים ועניין. אלא שכמו בקלישאה "שופטים הם רק בני אדם", המורה שהוא רק בנאדם (לתשומת לב ההורים התובעים מהמורים יחסי קונה – לקוח), רמי מתמודד עם קשיים אישיים, שנחשפים לצופה דרך חקירתו וסקרנותו של אשר הנקשר למורהו שמאכזב אותו בסופו של דבר ומתאבד.

בניגוד למערכות החיים השוכחות ומשכיחות, אשר נלחם על כבוד מורהו ונאבק ללא פשרות מול ההנהלה, ומתעקש שצילום המורה, יתנוסס על תמונת המחזור. מתוך צער אמתי. אשר מתעמת גם עם אלמנת המורה, לאחר שגילה את סיבת ההתאבדות. באירוניה הוא מתייחס אל הריקוד שעושים הנערים מהכיתה "הטובה" בטקס לזכר המורה. ׳טקס של אשכנזים׳ הוא זורק לחלל האוויר, ושוב, לא מתוך זלזול על בסיס עדתי, אלא כיוון שכך רגיל להתבטא אשר, בדיוק כמו שהוא מקפיד לנשק את המזוזה בכל פעם שהוא נכנס ויוצא מהחדר. כל כך אמין כל כך אמתי.

הסרט 'פיגומים' (צילום: ורד אדיר באדיבות סרטי יונייטד קינג)

אחת מההחלטות הנועזות שקיבל הבמאי היא שילוב בין "שפת רחוב" עילגת לכאורה לבין דיונים אינטלקטואלים של תלמידי הכיתה מתרבות הפריפריה על "אנטיגונה", על צ'כוב ותובנותיו המעמיקות של אשר בנוגע לאינטרפטציה של צ'כוב המושמץ על ידי מירי רגב. בעצם בחירתו של הבמאי בצ'כוב יש קריצה לשרת התרבות, צ'כוב האנושי איננו מנוכר לילדי הפריפריה.

השחקנים והדמויות כולם ללא יוצא מהכלל, גם האנטגוניסטיות, עושות עבודה מצוינת גם בניואנסים ההתנהגותיים הדקים ביותר, ללא הגזמות דרמטיות, עד שלעיתים נדמה שצופים בסרט תיעודי. בית ספר להבנת המציאות הישראלית יותר מכל כתבות הטלוויזיה הסטיגמטיות על הפריפריה שנחתכות ב"ועכשיו לנושא אחר לגמרי: הדוגמן…"

עריכת הסרט המשובחת, כמו גם התסריט, עשויה כמשחק פינג פונג בין עולמו של הנער בכיתה לבין חייו בבית. יש כאלה שלא אוהבים את המעברים החדים בין הסצינות ותופעת המצלמה הרועדת. במקרה זה אני כן אוהב, כיוון שזה ביטוי למצבים הנוירוטים בהם ממוקמות הדמויות. אפילו מפגשים של אשר עם נערה המרככת את קשיחותו הגברית, אינו מתפתה לגלוש לקיטש אלא מתמקד במפגשים של שיחות מעמיקות ומעודנות דרך חומר הלימוד בספרות תוך הפגנת אכפתיות הדדית נוגעת ללב. אשר לקס, מזכיר לי את מרלון ברנדו הנהדר בסרט "חופי הכרך", בן למשפחת עובדי נמל קשוח עם נפש עדינה שחותרת לאמת (חפשו ביוטיוב). חברי הגיב ב"אל תגזים". לא מגזים.

לבסוף, משהו אישי. לי הזכירה דמות המורה, רמי, מורים ייחודיים שהייתה לי הזכות לצפות בעבודתם החינוכית מעוררת ההשראה, מורי "דרור ישראל", שהכרתי דרך עשיית סרט התעודה "ארץ אבודה", וכיף לי שהזדמן לי לגמרי לגמרי במקרה להזכיר עובדה זו בביקורת הקולנועית הראשונה שלי ב"דבר ראשון".