זהו שבוע של זעם בבירת ישראל. תושבי ירושלים, למודי כאב הפיגועים, המלחמות, ההפגנות, החסימות והפקקים הנלווים אליהן, עשויים היו לחשוב שזו עוד אחת מאותן מחאות "רגילות". אך מבט מקרוב סימן בבירור שהפעם מדובר בהפגנות שונות, בזעם אחר.

השילוב של אסון מעשה ידי אדם בקנה מידה לאומי אשר סופו עדין לא ברור אך השלכותיו מעוררות חרדה בקרב עשרות אלפים, הפגיש כ-1,000 משפחות מהמטרופולין הירושלמי על כבישיה של הבירה. מגוש עציון בדרום עד גבעת זאב בצפון, ממעלה אדומים במזרח, דרך מזרח ירושלים, ועד הר אדר במערב הגיעו כ-2,500 מפגינות ומפגינים, עובדי טבע ומשפחותיהם, למחות על גזר הדין הלא הוגן והאכזרי שהונחת עליהם כרעם ביום בהיר.

עובדי טבע מפגינים מחוץ למפעל באזור התעשייה הר חוצבים בירושלים (באדיבות דוברות ההסתדרות)

הנסיעה במונית מספרת הרבה על המשבר אליו נקלעה העיר. נהגי ירושלים שמעבירים שעות רבות בעמידה בפקקים ונסיעה לאורכה ולרוחבה של העיר עקב ההפגנות חשו את הזעזוע של ההפגנה הפעם באופן מיוחד. "איך המנהיגים שלנו לא מבינים שחיסול התעשייה בעיר הזאת מחסל פרנסה של עוד רבים אחרים?" אמר לי נהג מונית אחד. "כבר עכשיו בוטלו אצלנו עשרות משמרות בגלל שלא יהיו יותר הזמנות מטבע. מה, הממשלה שלנו לא רוצה לבנות עתיד למדינה?".

"מה יהיה על העובדים?," תהה נהג אחר, "על המשפחות שלהם? על הילדים? הרי צריך לשלם משכנתא. איך הורים יחזרו הביתה ככה? מה יספרו לילדים? איך הורסים ככה חיים של בני אדם?". הסולידריות שגילו נהגי המוניות לא יוצאת דופן, היא הכלל.

בהפגנות בצומת גשר המיתרים ניתן היה להבחין בבירור בסבלנות של השוטרים שחלקם התחבקו עם המפגינים. שכנים. נהגי אוטובוסים צפרו בתמיכה ונתנו למפגינים לתלות שלטי מחאה על האוטובוסים בעודם עומדים בפקק. תלמידי ישיבות ניגשו למפגינים וברכו אותם, הניחו עמם תפילין והתפללו. שלטי המחאה בהפגנה נכתבו בשלוש שפות נוספות מלבד עברית – סיסמאות מחאה ברוסית, אמהרית ואנגלית צבעו שלטים רבים – ביטוי למגוון הרחב המרכיב את סגל העובדים בטבע. תושבי העיר והעוברים והשבים זכו לחזות במראה ייחודי של אחדות גורל שאולי העניקה מעט נחמה לעובדים.

"היום זה אנחנו מחר זה אתם" -היא הסיסמה שמנהיגי הוועדים חזרו עליה שוב ושוב, ונראה שהרעידה משהו בקרב הנהגים ועוברי האורח שעמדו בפקקים בכניסה לעיר בסבלנות. בניגוד למה שניתן היה לצפות – לא נשמעו צפירות של עצבנות. ואולי היה זה המועד הסמלי, ימי החנוכה, ימים של ציון מרד העם היהודי שנחגגו ברקע והורגשו באוויר. שירי המחאה שולבו בשירי חג החנוכה, הדלקת נרות ואמירת מילות תפילה, ואף השוואת הנהלת טבע והעומד בראשה ליוונים שבאו להמיט אסון על העם היהודי בישראל לפני יותר מ-2,000 שנה ונוצחו על-ידי המכבים.

"כל עובדת ועובד הם סיפור שלם"

"יש פה דבר שהוא מעבר לדם ואש. ראיתי שלט אנחנו כצאן לטבח. אנחנו לא צאן לטבח", נאמה אמש אחת המפגינות כשהיא על סף דמעות. היה זה מיד לאחר שעברה ההודעה כי הנהלת טבע מסרבת לחזור בה מדרישותיה לפיטורים מלאים. "זה לא רק 1,700 עובדים, זה 3,300 אנשים שילכו הביתה היום, מחר ובעוד שנה", אמרה.

"כל עובדת ועובד הם סיפור שלם" אמר פנחס בר-איתן, יו"ר ועד עובדי המפעל המקומי שמועסק במקום למעלה מ-40 שנים. "המקום הזה הוא כמו בית לאנשים. הם קמים בבוקר, מגיעים לפה ושמחים שהם יכולים לעבוד, להשקיע, לבנות, לתרום".

תושבי ירושלים והעובדים בה הם גם אוהביה של העיר. זעקתם לשמירה על המפעל היא גם זעקתם לשמור על ירושלים. "אנשים רוצים לקום בבוקר לעבודה בירושלים", אמר בר-איתן. "אנחנו רוצים להסתכל לילדים שלנו בעיניים ולהגיד להם שאנחנו יכולים לפרנס אותם. יש כאן אנשים שעובדים 30 שנה ו-40 שנה. המשכורת שלהם זו לא משכורת גבוהה, זה לא 60 אלף לישיבת דירקטוריון אחת, זה משכורת מינימום של אנשים שעובדים משמרות של בקרים, לילות, מוצ"שים, אנשים שרוצים לקום בבוקר ולהיות גאים שהם עובדים".

"אני שמרתי פה על העובדים כמו על העיניים שלי" אמרה לי עידה אסרף, לה וותק של 11 שנים בתור עובדת משק המועסקת תחת חברת קבלן. אסרף, כמו מעל לאלף עובדים, היא מה שנחשב – המעגל השני של המפעל. היא ועמיתיה אינם נמצאים ברשימת המפוטרים האכזרית של טבע, אך חרב הפיטורים מונחת על צווארם באותה המידה בדיוק – "יש לי עובדים רוסים, אתיופים, מבוגרים. חלקם לא מדברים את השפה. אני בחיים שלי לא פיטרתי עובדים. מה יהיה על האנשים האלה? לא יהיה להם מה לאכול. יש לך אנשים בני 65, 70, להם באמת לא יהיה מה לאכול. טבע תיסגר, אני בת 61, אלמנת צה"ל ואצא לפנסיה. אבל מה יהיה עם השאר?" שאלה.

מאות עובדי טבע חוסמים את הכניסה למשרד האוצר בירושלים, 18 בדצמבר 2017. (צילום: דוברות ההסתדרות)

הרצחת וגם ירשת?

אחד העובדים תיאר את המשבר בטבע כשרשרת של מערכות יחסים עכורות. אין אמון בין העובדים להנהלה הזוטרה, להנהלה הזוטרה אין אמון בהנהלה הבכירה, להנהלה הארצית אין אמון בהנהלה העולמית וכן הלאה, עד המנכ"ל ובעלי המניות. "כולם מנסים כנראה לרמות אחד את השני, להכשיל אחד את השני ובטח לגרוף כמה שיותר כסף על הדרך. זה מה שהרס את כל המפעל, אלי הורביץ ז"ל (מנכ"ל טבע מיום הקמתה בשנות ה-70 ולאחר מכן יו"ר חבר המנהלים של החברה עד סמוך למותו ב-2011 – ד.ט) מתהפך וודאי בקברו" אמר לי עובד שביקש להישאר בעילום שם.

"אתה יודע כמה דם של צנחנים נשפך פה, בגבעות האלו ליד גבעת התחמושת, על הגבעות שעליהן בנויים המפעלים האלה?" שאל בעצבות וכעס בר-איתן. "הכנסת חברתית אז אנחנו מצפים ממנה. ככה היא קוראת לעצמה הרי, לא? אבל להזדהות זה לא מספיק". העובדים מקווים שהוועדים יכנסו למשא ומתן עם ההנהלה על מנת להציל את המצב. "צריך רק שהקואליציה תתעורר, יש לה מנדט מפה ועד להודעה חדשה להעביר כל חוק למען טבע".

אמש (שלישי), תקווה הייתה מצרך נדיר על גבעות הר החוצבים. ניסיונו של ראש העירייה ניר ברקת, להפיח תקווה שכזו בקרב העובדים שהתבצרו במפעל, לא היה משכנע. ברקת אמנם הגיע להקשיב לעובדים ולספר למצלמות שהעובדים חשובים לו וכי חשוב לו שירושלים תהיה בירת תרבות, איכות חיים והיי-טק, אך מדבריו לא היה ברור אם הוא טוען במרומז שאין מקום למפעלי הייצור בירושלים (שאמנם הם היי-טק, אבל אולי לא מספיק היי-טק).

ברקת הבהיר כי חשוב בעיניו שיהיה גם ייצור בעיר, אבל שצריך להבין איך עושים את זה נכון. בין השאר הוא ציין כי הועלו מספר הצעות בממשלה וביניהן תמיכה כלכלית במפעל, תמיכה בעובדים וכו'. "לעובדי הייצור יש קושי מאוד גדול ולכן צריך לעשות מהר מאוד חשיבה" אמר ברקת. "אנחנו כמובן ניתן כתף פה. מדובר בלמעלה מ-1,200 עובדים ועוד מעגל רחב. זה יכול להגיע עד 2,000 עובדים. אסור לוותר עליהם".

ראש העיר ירושלים ניר ברקת, הגיע לתמוך בעובדי מפעל טבע בירושלים, לאחר שנכשלה הפגישה בין נציגי הממשלה למנכ"ל החברה, 19 בדצמבר 2017 (צילום: דוד טברסקי)

בסוף דבריו נדמה היה שקיים חשש בקרב העובדים שגם ברקת עצמו לא לחלוטין בטוח אם אפשר יהיה, בסופו של יום, לשמור על המפעלים ועל העבודות של תושבי העיר. "אנחנו אנשי אמונה. אנחנו מאמינים קודם כל בקדוש ברוך הוא. אבל צריך להמשיך להאמין. מה שעושים פה זה הרצחת וגם ירשת. זה דבר מסוכן מאוד, אי אפשר לעשות כזה דבר לעובדים, ואנחנו לא נתן לזה יד" סיכם בר איתן.

לקראת השעה 21:00 כיבו העובדים את מדורת הרפסודות מחוץ למפעל. רובם התפזרו ואיתם גם המצלמות שהתקפלו. חלק מהעובדים נכנסו בחזרה למפעל – הם ימשיכו להתבצר בו עד הבוקר ואז יתחיל יום מחאה חדש. קשה לצפות כיצד תגיב העיר למכה של סגירת שני מפעלים מצליחים שהיוו סמל של הצלחה וגאווה לבירה. קשה עוד יותר לומר מה יקרה לאלפי האנשים, העובדים ומשפחותיהם שיאבדו ביום אחד את מקור פרנסתם. רבים מהעובדים תיארו את המהלך כ"פיגוע החברתי" הכי גדול שהיה בעיר ובארץ מעולם. בהתחשב בכך שהעובדים הירושלמים הצליחו להתגבר על מאות פיגועים בעשורים אחרונים, ניתן להאמין שתושבי העיר החזקים יעברו גם את זה, במידה ואיום הפיטורים יתממש. אך השאלה שספק אם נשאלת כעת היא עד כמה מחירם יהיה גבוה, ובעיקר – מה תהיה השפעתם על העיר בפרט ועל החברה הישראלית בכלל.