בתחילת החודש יצא לי להשתתף בערב הקראת השירה הנדיר בכוחו של פרופ' יבחר גנאור, אחד היוצרים הכותבים הבולטים של "מעת לעט – ערבי יצירה כתובה ומולחנת בעברית" – מיזם שאני מפיקה עם שתי שותפותיי. התכנית נקראה: "התשמע קולי – ארבע אימהות ועוד שתיים". ערב, שעסק בדמותן של אימהותנו – שרה, רבקה, רחל, לאה, זלפה ובלהה, והתמקד באימהות, זוגיות, אהבה, נשיות, לידה, נופי בראשית ועוד. בעקבות היצירות ששמעתי שחלקן אף סחטו ממני דמעה או שתיים, ובעקבות החוויה שחוויתי, יש לי כמה דברים להרחיב בנושא.
דבר ראשון. אני משוכנעת, שרק נשים, או בעיקר נשים, מסוגלות להבין לרחשי ליבן של נשים אחרות, בין אם הנשים ההן הן אימהותינו מהתנ"ך, ובין אם הן רוחל'ה, שרית, ריקי ובילי מהשכונה. הגבר צריך להיות רגיש ויצירתי במיוחד על מנת שיוכל להתחבר למה שעבור כל אישה באשר היא הוא בגדר מובן מאליו. הרגשות הללו יכולים להיות שונים ומגוונים: החל מהנעלים ביותר, וכלה בשפלים ביותר, כגון קנאה בין אחיות. לכן, אין זה מפתיע אותי שרוב היצירות ששמענו בערב נכתבו על ידי נשים יוצרות, עם כי היו גם מעט גברים יוצרים.
דבר שני. למרות "הרוב הנשי" בערב, נקודת המבט של היצירות, של הדוברים ביצירות או גיבוריהן ייצגה בכל זאת את הפרשנות המקובלת, הגברית, של הטקסט המקראי. אמנם היו גם יצירות חתרניות, פמיניסטיות, ואפילו יצירה אחת טרנסג'נדרית, אך המוטיב העיקרי היה מוטיב של הקרבה, של המתנה "לדודי", של תחרות על ילודה ועוד תכנים שאישה בעלת דעת וכוח רצון הייתה יכולה להוציא מעצמה אך ורק תחת כפייה גברית מתמשכת ומוגדרת כערך עליון בחברה בה היא חיה. אני נזכרת שוב ושוב בהקשר הזה במאמר מצוין שקראתי במסגרת לימודיי: "הנאה תחת פטריארכיה". כמו כן, סוגיות כמו "שפחת מין", "סחר בנשים" (נישואיהם של יצחק ויעקב אבינו, מה הם היו למעשה אם לא הסחר בנשים?), שרלוונטיות, לצערנו, גם היום, הועלו ביצירות שהוקראו. גם אלה לא היו קיימים אלמלא השליטה הגברית המוחצת בתודעה הציבורית, אפילו בימינו.
דבר שלישי. זה כבר מזמן לא סוד עבור כל קורא ביקורתי בתנ"ך, ובספר בראשית בעיקר, שאבותינו המהוללים הן, בעצם, דמויות חלשות ובלתי הגונות כל כך, שכדאי, אולי, לבחון את יחסינו הלאומי כלפיהם מחדש. הרי למעשה, אף אחד מהם לא מספק את הסחורה המצופה ממנו בלשון המעטה, לא נוטל אחריות אישית למעשיו, והכי חשוב – אינו מכיר בערכה האמיתי של האישה אשר לצדו. רובם ככולם מוגי לב, אכולי טראומות ופחדים, טיפוסים אנטיפטיים. זו רק הפרשנות שלנו, המקובלת, הגברית, המוחדרת לראשינו – בכפייה – מציגה אותם כמנהיגי האומה ואבותיה הרוחניים. איך אדם שאינו מתמודד עם הטראומות שלו יכול להיות אביה הרוחני של האומה? ממש מצחיק!
בהקשר הזה ברצוני להזכיר שתי יצירות מופת ספרותיות שעוסקות, בין היתר, בדברי ימיו של יעקב אבינו ומשפחתו הרחבה, שעשו עלי רושם עצום. האחת היא רומן ענק, רחב יריעה ועמוק ביותר מאת תומאס מאן "יוסף ואחיו". השנייה היא ספר שונה בתכליתו וקצר הרבה יותר, שמהפך בעיני הקורא את כל הסיפור המקראי הזה. זהו "האוהל האדום" מאת אניטה דיאמנט.
את "יוסף ואחיו" קראתי עוד כשהייתי נערה. זה היה, אולי, הספר היחיד, שקיימתי איתו יחסי אהבה, תרתי משמע. הייתי הולכת לישון איתו, קמה איתו, אוכלת איתו, מטיילת איתו, חיה אותו בכל נימי נשמתי, ואף משווה אליו את המקור התנכ"י. מה שלא יכולתי לדעת אז הוא, שלמרות שהוא היה הומניסטי ומתקדם מאוד יחסית לתקופה בה נכתב (בין 1920 ל-1940 באירופה ובארה"ב), הוא עדיין מייצג נקודת מבט גברית-פטריארכית על הסיפור והדמויות הנשיות המככבות בו. כן, הסופר מבליט מאוד את הדמויות הנשיות בו, מקרב אותן אלינו, משדר כלפיהן חיבה. ברם, עד כמה הוא חותר מתחת לסיפור המקראי, קורא תיגר עליו? לדעתי, במעט מאוד. לאה היא אותה לאה השנואה עם העיניים הרכות, רחל היא רחל שחיכתה לדודה, וזלפה ובלהה היו ונשארו שפכות המין של יעקב שקולן לא נשמע כמעט. החתרנות היחידה שתומאס מאן מכניס לספר היא כלפי אשת פוטיפר, אך היא לא מושא לדיון עכשיו. אם חיפשתם בו דמות פמיניסטית אחת, הרי זו תמר, כלת יהודה. דמות שולית יחסית לרומן מפלצתי כזה בממדיו.
לעומתו, "האוהל האדום" מציג את נשות יעקב – את כל ארבעתן – כדמויות חזקות, עצמאיות, מיניות, בעלות רצונות משלהן, אחיות שתומכות זו בזו תמיד ומנהלות אורח חיים מטריארכלי אמיתי, אפילו תחת פטריארכיה. הן מקדשות את הגוף הנשי באשר הוא ומתפללות לאלילות של טבע ופוריות נשית. כולן יחדיו מגדלות את דינה לא כמי שניתן לאנוס אותה, אלא כעלמה נחושה ומושכת, שמודעת לעצמה ולמעשיה, ושגילתה תושייה ויכולת לשרוד בעולם הגברי גם בלי הקן המשפחתי. ושוב, הגברים יוצאים בספר הכי "דרעק".
אפשר להגיד בקלות, שזה הוליווד, שזו פרשנות ביקורתית-פמיניסטית, שכך לא היה לאמיתו של דבר. אבל, עם היד על הלב, מה אנחנו יודעים בדיוק על התקופה המדוברת? איך היו הדברים באמת? מה שאנו יודעים זה רק מה שלימדו אותנו. ואני, אחרי שקראתי, הבנתי, שרק ל"אוהל האדום" אני מאמינה כעת. אם נחזור ל"הנאה תחת פטריארכיה", הרי זה בדיוק מה שהספר מדבר עליו. על הנאה של נשים ועל העצמה נשית תחת כפייה של ממסד גברי, בינגו. מטריארכאט היה תמיד, עבודת האלילים לא נפסקה גם אחרי משה רבינו, וגם, כפי שציינתי קודם, רק נשים יכולות להבין הכי טוב ללבן של נשים אחרות.
רק לחשוב, שבמאה ה-21 עיקר הנטל של השילוב בין הבית, הטיפול בילדים, חיי הזוגיות והעבודה והרווחה נופל עדיין על הכתפיים הנשיות. שעלינו, הנשים, להתמודד עם אתגרים קשים ומסובכים גם בתקופה הנאורה והליברלית לכאורה בה אנחנו חיים. וגברים? תלוי את מי שואלים. זה עניין יחסי מאוד. ברובם, לפי ראות עיניי, הם עדיין צמאים לחרות המינית שלהם, למאצ'ואיזם שלהם, לסמלי השליטה שלהם, לאזורי הנוחות שלהם ולקרבה לאימא שלהם. אז מה נשתנה מתקופת האבות? את השאלה הפתוחה הזאת ניתן להפנות לקוראינו היקרים, בתקווה שהנם קוראים רגישים ומתמצאים היטב לא רק בעיתונות, אלא גם בספרות היפה.
