אני רוצה לדבר על בגידה. לא, בעלי לא בגד בי ולא אני בו. לא, גם לא על הבגידה של מובילי מאבק הנכים בנכים, גם לא על הבגידה של גילה גמליאל במאבק הסטודנטים. גם לא על אף אחד מהתיקים הנחקרים היום ב-433. אני רוצה לדבר על בגידת הממשלה לדורותיה, בכם, האזרחים משלמי המיסים. בכם ששירתם בגאווה בצבא ההגנה לישראל. הצבא המוסרי ביותר בעולם. אתם ששילמתם מיסים כל ימי חייכם. אתם. שהקפדתם לשלם בכל חודש את דמי הביטוח הלאומי. בכם בגדו, בכולכם.
הביטוח הלאומי התחיל את חייו כביטוח לעובד בהסתדרות. גבייה פרוגרסיבית, תשלום אחיד. לא מושלם אבל עובד. דוד בן גוריון אהב את הרעיון והכיל את הביטוח ואת התשלום עליו על כל אזרחי המדינה. נכון לאורך השנים התנהל ויכוח האם ביטוח לאומי הוא ביטוח או שמא הוא רק עוד מס שנגבה לקופת המדינה. אני זוכרת ויכוח ב-95 אם נכון או לא נכון להפריט את הביטוח הלאומי. אם כולם משלמים גם ככה למה לתת למדינה המושחתת לנהל אותו? מאז 95 הופרטו כמעט כל נכסי המדינה ולא לטובתינו. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה לנכים ולקשישים אם הביטוח הלאומי יופרט. מספיק להסתכל על ים המלח, שנבזז וחוסל מאז שכי"ל עברה לידיים פרטיות, או יותר קרוב – מפעל טבע המשגשג שכמעט פשט את הרגל בגלל התנהלות כושלת, של כל הגורמים הנוגעים בדבר.
הביטוח הלאומי נמצא בחסות הממשלה וככזה הוא לא מופרט עדיין, אבל הממשלה מקפידה לא לשפות מבוטחים נזקקים בביטוח לאומי. קיצבאות העוני והרעב הניתנות לנכים ולקשישים מציבות מראה עגומה מול ממשלה שממשיכה לגבות כספים מהאזרחים שלה, ולא נותנת דבר בתמורה. מועלת בכספי המבוטחים ומתייחסת אליו כעל מס "הקופה הקטנה" של האוצר. אם זו לא בגידה באמון הציבור אני לא יודעת מה כן. "הביטוח הלאומי – הביטחון הסוציאלי שלך" נכתב בשלטים גדולים בביטוח לאומי. אבל כשנכנסים לקיצבאות אין בהן ביטחון ובטח לא סוציאלי. נכים עדיין שקופים ומודרים מהחברה הבריאה.
הקיצבה – קצבת הבסיס ממנה מחושבות כל הקיצבאות הנוספות, עומדת היום על 2,342 ש"ח בלבד. ב-2002 היא הייתה 2,270. עלייה של 70 ש"ח ב-16 שנה. כרגע מי שתוקעים את העלאת הקיצבאות אלו נערי האוצר. מנכ"ל משרד האוצר הראה את הגישה הבסיסית של המשרד שלו. השר כץ ציטט אותו כנראה לא במדוייק, אבל אין ספק שנושא הנכים ממש לא מעניין אותו. גם לא את דב גרונר מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שטען שאם יעלו את קיצבת הנכות יהיו יותר נכים. עם גישה כזו מהממשלה, אין מה להתפלא שהטענות המופנות כלפי הנכים – (אוכלי חינם, גנבים, אלימים, עצלנים רמאים ושקרנים) לכו לעבוד, יריקות וביזוי של הנכים שבסך הכל דורשים לחיות בכבוד.
בשנת 1981 כתבה המשוררת הלאומית נעמי שמר זכרונה לברכה) את השיר "אנשים טובים באמצע הדרך" כילדה מהר מאד השיר שונה ל"אנשים טובעים באמצע הדרך" מה שהתברר כנכון במציאות היום. הנכים, הקשישים והנזקקים טובעים ביוקר המחייה. לראות את ההמונים מפגינים יחד כאן כנגד השחיתות מחזירה קצת את האמונה שיש עוד כמה אנשים טובים שיכולים להציל אותנו מטביעה. קוראת מכאן לכולם להצטרף להפגנות הנכים, 1 מתוך 1000 אזרחים במדינה הופך לנכה. אם יש פה 100,000 אנשים, 100 מתוככם יצטרפו לצערי לסטטיסטיקה. לא לעולם חוסן. הבגידה היא בכולכם! הביטוח הלאומי הוא גם הביטוח שלכם. הביטחון של כולנו!
