בתקופה שבה כמעט כל מי שיוצא בביקורת על התנהלות ממשלת ישראל הופך לאויב בוגדני, יצאתי לפשפש בחייהם של אישים מהעבר. לא תאמינו אצל מי מצאתי ניצנים של "בגידה".
יוסף חיים ברנר היה יהודי דתי שנמשך לעולם הציוני מתוך הבנה שאם לא תהיה התחדשות בחיי העם היהודי תתחולל שואה. הוא חבר לצעירים ציונים אחרים, כתב יצירות בעברית, פרסם מאמרים מטלטלים שקראו להתעוררות לאומית, טען בתוקף בכל מקום שאירופה לא יכולה להיות בית ליהודים גם אם הם משכילים, והעביר ביקורת, לפעמים קיצונית וקשה, על אורח החיים היהודי הגלותי. הוא לא רק דיבר. הוא עלה לארץ, והיה גורם משמעותי מאד עבור הציבור הצעיר החלוצי. אנשי ימין יזדהו לא רק עם האמונה שלו בהתחדשות יהודית בארץ ישראל ובתביעה להקמת מושבי פועלים יהודים. אנשי ימין יזדהו עם החוש הנבואי שלו, ועם דמותו כנביא זעם. מתוך הבנה היסטורית נדירה, ברנר טען כבר בנובמבר 1905 שהיהודים מתעלמים ממצוקת מליוני בני עמם במזרח אירופה והדבר יביא לאסון. "בשעה ששישה מליונים תלויים בשערה שרופה… כפליים כיוצאי מצריים נתונים בידי חיתו טרף ומוכנים לטבח… אחי בני עמי נהיים להרג ולמשיסה". זה ברנר. אין יותר ציוני מזה. אין יותר לאומי מזה. אין יותר יהודי נסער ומודאג מחיי אחיו היהודים מזה. במונחים של ימין אין מצב שברנר יכול להיות מואשם בבגידה. בטח לא אחרי שנרצח בידי ערבים ביפו במאי 1921.
אבל אם היה מופיע כאן ברנר היום, בטח היה עולה גם הוא על מזבח הביקורת הארסית מימין. כי ברנר גם העביר ביקורת קשה על העולם הדתי שמעדיף מנהגים על מעשים. ולפני שנרצח בפרעות ביפו גם כתב שומו שמיים על הניכור מהערבים. ואפשר לדמיין את הטוקבק שגם יזכיר, איך לא, את העובדה שרמז לאהבת גברים מי ישמע, ושאשתו ברחה ממנו. עם הילד. אורי. שגדל והפך לסגן מפקד הפלמ"ח, הכח הצבאי ההוא עם התותח הקדוש. ברנר היום היה מוזכר כקטן אמונה, שונא יהודים אוטואימוני, אנרכיסט. מישהו היה מספר שהוא נע בין יפו לירושלים על מרצדס, וודאי שהיתה עולה התהיה ממה הוא מתפרנס, כי בטח הקרן החדשה לישראל. ככה נראית "הבגדה".
על ביקורת כלפי היהדות ועל רגישות לערבים וגברים – 8 במדד הכאפיה.
אפשר גם להזכיר את פנחס רוטנברג. ההוא מהחשמל. בשנות העשרים לחייו ישב בכלא ברוסיה על חתרנות כנגד משטר הצאר הרוסי. אחרי המהפכה ישב שוב בכלא, הפעם על חתרנות כנגד הסובייטים. בין לבין הצטרף לתנועה הציונית. פעל יחד עם ז'בוטינסקי להצטרפות יהודים כלוחמים למדינות ההסכמה במסגרת הגדודים העבריים. כשהגיע לארץ נרתם לפיתוחה והיה אבי תכנית החשמל הארץ ישראלית. את הכינוי "הזקן מנהריים" קיבל אחרי הקמת תחנת החשמל על נהר הירדן, שם הקים את הישוב "תל אור". הישוב היה שכונת מגורים של העובדים ובני משפחותיהם – הישוב הציוני היחידי שהוקם בעבר הירדן המזרחי. למרות מתחים שנבעו מעמדותיו העצמאיות בפוליטיקה הסבוכה של המדינה שבדרך, רוטנברג שימש כנשיא הועד הלאומי לכנסת ישראל, הממשלה הציונית בימים של טרום מדינה.
יש יותר ציוני מזה? שימו את רוטנברג על הבמה היום, והאנשים הטובים עושים ממנו סלט קצוץ. סוציאליסט, קומוניסט, אינטרסנט, שלא לומר שמאלני מהסוג הקיצוני: הוא דאג להעסיק עובדים ערבים, קידם נסיונות לקבל עובדים ערבים להסתדרות העובדים ויצר קשרים אמיצים עם האמיר עבדאללה. עם פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 ניסה לגשר בין יהודים לבין ערבים יחד עם חבריו לקבוצת החמישה (עם מאגנס, סמילנסקי, פרומקין ונובומייסקי). במסגרת משא ומתן עם ערבים הסכימו החמישה להקטנת היקף העליה לארץ בכדי ליצור אוירה של אמון מול הציבור הערבי. דמיינו את זה היום. איזו הבגדה היה עובר האיש הזה. על השמועות על רדיפת השמלות היו וודאי מוותרים לו, כמה לא מפתיע. אבל המבגידים בטח היו טורחים לשאול מה היתה הסיבה לכך שמת בלי להעמיד צאצאים. קומוניסט, מפא"יניק, אוהב ערבים, חשוד כמרגל, לא נאמן בחייו, אל תשאלו.
אמנם נשיא הועד הלאומי, אבל כמו ברנר, 8 במדד הכאפיה.
ואם כבר הזכרנו את משה נובומייסקי, אז גם הוא יכול היה לככב בין המובגדים.
חבר של רוטנברג. ברח גם הוא מהבולשביקים הרוסים. גם הוא כמו רוטנברג ישב בכלא כבר ב 1905 בעקבות פעילות חתרנית נגד הצאר. נולד למשפחה של כורי זהב בסיביר. צאצא של גולים ממוסקבה שהתנגדו לשלטון וסבלו מאנטישמיות. ברח דרך סין והגיע לארץ בשנת 1920, כאן הקים את מפעל חייו – חברת האשלג הארץ ישראלית. מכפור של מינוס 40 לחום הלוהט של פלוס 40. רוטנברג ייצר חשמל, נובומייסקי ייצר אשלג וברום. במונחים של פיתוח כלכלי, נובומייסקי היה יזם מבריק ונחוש כמו שאוהבים בימין. התשובה והעופר בימים שלפני המזגנים, צה"ל ועורכי דין שעושים עסקאות. עשר שנים נאבק על הזכות לקבל זיכיון להפיק אשלג וברום בים המלח מול גורמים כלכליים חזקים. הקים מפעל באזור קשה ביותר לתיעוש – בצפון ים המלח וגם בסדום שהיתה רחוקה ומנותקת. עד 1948 היתה החברה שהקים הגוף הכלכלי הגדול ביותר בארץ ישראל המנדטורית. מאות עובדים, יהודים וערבים, הועסקו בפס הייצור מסדום שבים המלח ועד לנמל חיפה ומשם לחו"ל. מפעלו של נובומייסקי היה הגורם המרכזי בפיתוח ההתישבותי והתיירותי בים המלח של אותם ימים. החברה איפשרה את הקמת מלון קליה ואת קיבוץ בית הערבה על שטח הזיכיון, ונתנה בין היתר מקום לאימוני הפלמ"ח ולמעבר עולים בלתי לגאלים מעיראק שחצו את הירדן. יש יותר ציוני מזה?
אז זהו, שגם נובומייסקי, אם היה מופיע היום, היה מוקע כמי שלא מתיישר עם הקו. כי נובומייסקי העסיק יהודים וערבים. ובנה שכונות מגורים לכולם. ויצר קשרים לא עלינו עם האמיר עבדאללה, ושומו שמיים ניהל חברה בשותפות עם הבריטים. לא תעזור העובדה שהעסיק מנהלים אנשי אצ"ל ובו זמנית יצר ברית עם הקיבוץ המאוחד. כמו רוטנברג, נובומייסקי חשב שיש מקום לשיח עם הערבים. גם בתקופת המאורעות 1936-1939.ומלבד החלק בשיחות של קבוצת החמישה עם מוסא אל עלמי הפלסטיני, קיים משא ומתן למסירת שטח המפעלים לירדנים עם פרוץ המלחמה ב 1948. גם הוא, מן הסתם, היה מוקע היום כבוגד. גם עליו היה עובר מכבש ההבגדה. אה, וכמעט שכחתי – התחתן בגיל 47, לא השאיר אחריו ילדים, קצת חשוד, לא?
9 במדד הכאפיה, כי אנשי עסקים ציונים שמדברים עם ערבים זה עניין להבגדה ישירה.
ולסיום קחו את הגיבור האולטימטיבי, יוסף אוסיה טרומפלדור. קונצנזוס של גבורה. חבר של ז'בוטינסקי. אות ומופת להתגברות על ילדות בבית שהתרחק מהיהדות, על פציעה קשה ועל הנכות שבאה איתה. דוגמה אישית לדורות של צעירים על דבקות במטרה. גילה מחויבות להגנה העברית ולהגשמה בארץ ישראל, והיה נכון לשלם את המחיר היקר מכל. למות.
טרומפלדור יצא להגנת שבויים יהודים עוד בשבי יפן בשנת 1905, התנדב לשרת בגדוד נהגי הפרידות היהודי בגליפולי העקובה מדם במלחמת העולם הראשונה, וקיבל את בקשת ההנהגה הציונית לצאת ולארגן את ההגנה על מושבות הגליל המנותקות. שם בגליל מת בקרב בעד ארצנו בזמן שהפוליטיקאים התווכחו אם צריך להחזיק בגליל או לבצע בו סוג של התנתקות. יש גיבור לאומי גדול ממנו? האיש חקוק לנצח בחיי בית"ר! מישהו יכול להתחרות בגבורה טהורה שכזו, גבורה שהביאה אותו להיות סמל הגשמה גם בשמאל וגם בימין בתנועה הציונית? מישהו יכול לעשות הבגדה לאיש שרוחו מרחפת מעל לאריה השואג?
אז כן. גם טרומפלדור. תנו את הגידם לשדה הפוליטי של היום, ולשליחים על המקלדת, ואתם מקבלים את טרומפלדור שקיבל אותות מופת מהצארינה ימח שמה בארמון שבמוסקבה. טרומפלדור שנלחם על קבלת פנסיה מצבא רוסיה האנטישמי. טרומפלדור, גיבור ישראל שלנו, שלא התבייש להודות שהוא קומוניסט: "…הנני יותר קומוניסט בעיני ציונים, ובעיני לא ציונים חדורי רוח קומוניסטית הנני יותר ציוני. ועל צד האמת הנני גם זה וגם זה" (1911). ככה, בלי למצמץ. קומוניסט! ביום בהיר אפשר לראות מעל ראשו את עננת הקרן החדשה ובנותיה. ולא רק זה. עבור המבגידים של ימינו גם הנאמנות לא היתה משהו. כי כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ברח מדגניה למצריים. כשהסתיימה מלחמת העולם הראשונה בחר לרוץ לרוסיה של המהפכה ולא לארץ ישראל (אוסיה ברח!). ולא נדבר על הצמחונות. כי מי שמע על לוחם צמחוני. וגם לא על הקשר המעניין עם צבי שץ, הסופר הצעיר הסוער והרגיש. ולא נשאל איך זה שהאיש שהיה גיבור נערץ עשרות שנים, מנהיג תנועת החלוץ, מגיע לגיל 40 ואין אישה? ואין ילדים? על זה לא נדבר. אבל אולי איזה מנהיג של היום ירמוז. והטוקבקיסטים יסתערו. כי ככה זה בתהליך ההבגדה.
תנו את טרומפלדור לאנשי הפוליטיקה העכשווית ולשליחיהם הרוכבים על המקלדת, ותראו איך גיבור ישראל מתאדה והופך למישהו אחר לגמרי. פתאום לא תהיה בית"ר, וז'בוטינסקי לא באמת היה חבר, ומישהו ישלוף את מה שכתב לחבר מתל חי בינואר 1920: "אתה ודאי כבר שמעת שאני תקוע כאן. אקווה שהימים ישקטו קצת ומישהו יבוא במקומי. מיד אבוא ליפו, לירושלים, ואחר כך אצא לקושטא, לרוסיה…" הייתם מאמינים? טרומפלדור? שלנו? אפשר לשמוע את מכבש ההבגדה פועל כאן מידית, ללא רחמים.
אמנם לא דיבר עם ערבים, אבל על הזהות הקומוניסטית, החיים בדגניה ועל הבריחות, אוסיה שלנו מקבל 10 במדד הכאפיה.
עד כאן הבגדה מהעבר. דוגמאות מההווה אין צורך לחפש. הן בכל פינה. מאחרון המוחים ברחובות ועד לנשיא המדינה. בתהליכי המחאה שעוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות לוקחים חלק מיטב הבנות והבנים של הארץ הזאת. תהליכי ההבגדה שעושים להם מנהיגים ומעצבי דעת קהל כלאחר יד הם מעשה מחפיר ומבייש שאפשר היה לצבוע בו כל גיבור עבר ציוני. הגיע הזמן לשים לתופעה הזו סוף.
