היום אני חופשי, בלי מפה של גוגל בלי חישובי זמנים מסובכים, עולה כמו שאני על קו 442. היעד שלי הוא עפולה, הנהג סומך עלי בענייני התשלום וממשיך לפטפט עם הקולגה שלו מהמושב הקדמי. נסיעה חשוכה ושקטה מתחלפת במרכז הקניות של עפולה, אף פעם לא הייתי באצטדיון המקומי אבל הודות לכך שהמשחק היה בערב אי אפשר היה לפספס את התאורה החזקה בצידי הכביש הראשי בכניסה לעיר.
ירדתי בתחנה שממול סופר גדול, הסופר בשיפוצים, כבלים מסתובבים חופשי, שלט תאורת חירום מתנודד לו חצי מחובר, לא האווירה הכי מקדשת חיים בוא נאמר, מזל שהבאתי איתי גרעינים. אחרי הליכה של 10 דקות באזור התעשייה הגעתי ליעדי, לא לפני שבירכתי בערב טוב ובחג שמח את הסדרנים בחנייה, אחת שאלה אותי לשם מה באתי – שאלה לא ברורה ביחס לכך שמקום המפגש שלנו הוא מחוץ למגרש כדורגל והשני בהה במסך הטלפון, לא נעלבתי.
[mappress mapid="208"]
500 אוהדי הפועל חדרה עשו את דרכם למשחק הביתי שלהם בעפולה מול הפועל מרמורק לדרבי העולות מליגה א', מכיוון שהמגרש בחדרה לא מאושר למשחקים בליגה הלאומית.
בכניסה פגשתי את אביב ושי בכיתה יא' מארגון האולטרס מוכרים סווטשרטים חדשים לאוהדים ומחלקים סופגניות בחינם, מספרים לי "בתכלס כבר שלוש שנים לא פיספסנו אף משחק", ושזו הקבוצה היחידה שלהם בארץ "לא מכביף, לא בית"ר וחבל שהמשחקים בעפולה כי אם זה היה דקה הליכה ולא שעה נסיעה היו באים כפול אוהדים".
אחרי שהתיישבתי על הכיסא וניפחתי עם האולטרס את הבלונים בצבע אדום ולבן שהיו על הכיסא שלי פגשתי את מוטי וכרמל, האחרון הודיע לי חגיגית שהוא עם הקבוצה כבר מ-1956 ושראה מאות שחקנים לבושים באדום ולבן. כל משחק הוא מלווה אותם בתשוקה גדולה "חדרה בכלל אמורה להיות בליגת העל הוא מספר, עוד שנתיים שלוש אנחנו שם", מוטי מתגאה שהוא הנהג של הקבוצה כבר שנים ושמכנים אותו הקמע.
חופשת חנוכה עכשיו, כל קבוצות הנערים והילדים הגיעו בהסעה מסודרת להיות קהל ואם לדייק יותר הגיעו כדי לשהות בתחומי האצטדיון במהלך 90 הדקות, בוא נגיד שרובם העבירו את זמנם בלקנות בקיוסק כל דבר מבגט דרך קולה ועד הקרטיב לקינוח, באוזניי כמו רחש זבובים כבר הצלחתי לשנן בעל פה את שמות כל האימהות של שחקני ילדים ב' שישבו מאחורי והריצו ללא הפסקה הומור של מתבגרים.
לקראת המחצית נתקפתי בהלם, הרצפה נקייה מסתבר שפיצוח הגרעינים הוא אסור, מכל המקומות דווקא בעפולה?! אז לפחות הפעם השקית נשארה בתיק, מחכה למשחק הבא. כמה ילדים סוררים ניסו את מזלם והוציאו גרעינים אבל "סדרן הגרעינים" תפס אותם בשעת מעשה, אשים תזכורת לעצמי פעם הבאה בליגות הגבוהות לבוא עם שקית פופקורן.
אחרי השער השלישי של מרמורק ובדיוק בזמן שאני חושב לעצמי שמזל ש-90 אחוז מהאוהדים באו באוטובוסים של המועדון וככה לא יכולים להיות יציעים קרחים לפני שהמשחק מסתיים, מסתובבים אלי שני נערים ושואלים אותי איזה מקום מרמורק, אני עונה להם וישר מזהה את המבטא הערבי, קוראים להם מחמוד ויוסוף הם מאום אל פאחם ומשחקים בחדרה, משתפים אותי שיש קו אוטובוס ישיר מספר 46 בין הערים וזה לא ממש רחוק, יוסוף כבר שנה שנייה במועדון ומרגיש שם בבית, הוא הביא את מחמוד איתו בקיץ האחרון כדי שלא יהיה לו משעמם בנסיעות.
שאלתי את יוסוף אם ביקר פעם בבתים של חברים בחדרה? "בטח שכן הוא אמר", לצערי לשאלה אם יצא שחבר לקבוצה ביקר אצלו בבית הוא ענה שלא, ושגם הוא מתבייש להזמין, חתכתי את המבוכה בלהגיד שבעיני זה חשוב ויכול להיות מלמד לשני הצדדים. פה איבדתי אותם, כבר יותר מעניין המשחק והגול המצמק של ה"המקומיים" מבעיטה של אסי גומה.
המשחק הסתיים 3:2 למרמורק, ביציאה מהמגרש נצפו מספר אוהדים שצפו שוב הפעם בפלאפון בשער השיוויון שנפסל להם בדקה ה-90 בטענה לנבדל, התעצבנו כאילו זה קורה בשידור חי, לקחו ללב. בתזמון קוסמי קו 442 שמניח אותי בבית מגיע בדיוק כשאני חוצה את הרמזור הירוק בדרך לתחנה, אחרי ריצה קלה אליו אני נכנס פנימה מתיישב ותופס תנומה קלה עד טבריה.
