מחקר חדש של ד"ר איתן רגב ממרכז טאוב מעיד כי בין שנת 2008 לשנת 2013 חלה עליה של 9% בשיעור התעסוקה בחברה החרדית, הן בקרב נשים והן בקרב גברים – והם עומדים כיום על 73% בקרב נשים ו-36% בקרב גברים. על פי המחקר עליה זו מאפיינת גם את הזרמים החרדיים המרכזיים בישראל. כך, בקרב חרדים ליטאים צעירים עלו שיעורי התעסוקה בתקופה זו מ-18% ל-25%. בקרב החרדים הספרדים עלה שיעור התעסוקה מ-31% ל-40%. העלייה המשמעותית ביותר נרשמה בקרב נשים חסידיות: מ-54% ל-67%.
עוד מראה המחקר כי בהשוואה בין שיעור התעסוקה של סטודנטים חרדים צעירים לאלו של חרדים צעירים שאינם סטודנטים (ואינם בעלי תואר) ניכרים הבדלים גדולים לטובת הסטודנטים, בעיקר אצל הגברים. אצל הסטודנטים החרדים מגיע שיעור התעסוקה ל-67%, ולעומת זאת אצל חרדים לא-אקדמאים מגיע שיעור התעסוקה ל-37% בלבד. אצל הנשים החרדיות עומד שיעור התעסוקה של הסטודנטיות על 84%, לעומת 68% בלבד בקרב לא-אקדמאיות.
עם זאת מעלה המחקר כי שיעור התעסוקה של חרדים בעלי תואר אקדמי אינו גבוה במיוחד משיעור המועסקים בקרב סטודנטים חרדים. לדברי רגב, הדבר עשוי להצביע על כך שעבור גברים חרדים ההחלטה לצאת ללמוד כדי לעבוד חשובה לא פחות מהתואר עצמו – לעומת נשים ערביות לדוגמא, שבקרבן נמצא פער גדול בשיעור התעסוקה בין סטודנטיות ובוגרות תואר. לפיכך ההחלטה ללמוד מטרתה בחברה החרדית בעיקר שיפור השכר ואכן, שכרם החודשי הממוצע של אקדמאים חרדים גברים מגיע לכ-11.4 אלף ש"ח, ושל נשים אקדמאיות חרדיות לכ-8.8 אלף ש"ח, לעומת 5.3 אלף ו-5 בהתאמה בקרב האוכלוסייה החרדית הלא אקדמית.
המחקר בדק גם את שיעור התעסוקה בחברה החרדית בחלוקה גיאוגראפית, והעלה כי בעוד שבמחוזות תל אביב וירושלים עומד שיעור התעסוקה של גברים חרדים על 36% ו-31% בהתאמה, במחוז הדרום מועסקים כ-49% מהגברים החרדים ובצפון 55%. לטענת רגב, השוני בתמהיל הזרמים החרדיים במחוזות השונים אינו הסיבה היחידה להבדלים אלו, המושפעת גם מהכוחות הכלכליים המניעים את תהליכי ההגירה הפנימית בחברה החרדית בישראל. בשל עליית מחירי הדיור מתקשים הצעירים החרדים להמשיך ולהתגורר במרכזים הישנים והמסורתיים של החרדיוּת כמו בני ברק וירושלים ונאלצים לחפש פתרונות דיור ופרנסה בפריפריה, לרבות ביהודה ובשומרון. לפיכך מניח רגב כי הרקע הכלכלי של החרדים באזורים אלו פחות טוב בממוצע מזה של הנשארים באזורים המסורתיים והם נדחפים לצאת לעבודה במטרה להגדיל את הכנסתם. בקרב נשים חרדיות נרשמו הבדלים קטנים יותר בשיעור ההעסקה בין המחוזות השונים, ושיעורי ההעסקה הגבוהים יותר נמצאו באזורים בהם אפשרויות ההעסקה גבוהות יותר.
במרבית המחוזות עולה הכנסתם השנתית הממוצעת של הגברים החרדים העובדים על זו של הנשים, למעט במחוזות ירושלים ותל אביב. לדברי רגב נתון זה מושפע בין היתר מ'הטיית בחירה' – כיוון שתפקיד המפרנסת הראשית במרבית המשפחות החרדיות נופל על כתפי הנשים, שאינן יכולות להרשות לעצמן להשאר מחוץ לשוק העבודה. לעומתן, הגברים החרדים הבוחרים לעבוד, עושים זאת על פי רוב רק בשכר סף גבוה ומפתה יותר.
נתון מעניין נוסף העולה מהמחקר הוא שבערים מעורבות, שבהן חיים חרדים לצד כאלה שאינם חרדים, אחוז הצעירים החרדים העובדים גבוה משמעותית מאשר בערים חרדיות – גם בערים שבהן חיה הקהילה החרדית בשכונות סגורות יחסית כדוגמת אשדוד, פתח תקווה ונתניה שנרשם בהן שיעור תעסוקה גבוה יחסית של גברים חרדים. ייתכן כי מדובר בסוגיה של פתיחות חברתית גבוהה יותר, וייתכן גם שהדבר מושפע מקיומן של אפשרויות תעסוקה רבות יותר בערים מעורבות, ובשכר גבוה יותר. יוצאות דופן בכך הן ירושלים ובני ברק, שעל אף שניתן לומר שהן ערים מעורבות – שיעור תעסוקת הגברים החרדים בהן נמוך במיוחד, בשל העובדה שמתגוררות בהן אוכלוסיות חרדיות אדוקות במיוחד.
