לפני מספר חודשים החלטתי לצאת למסע חדש- יצירת פודקאסט בשם 'פילוסופיה בגובה העיניים', שמטרתו לחבר את עולם הפילוסופיה (ממנו אני מגיע) לחייהם של 'האנשים הפשוטים', מתוך אמונה כי לפילוסופיה ישנה ויכולה להיות רלבנטיות לחיינו, וכי יש לה מה לתרום גם לאלו שאינם מכירים את התחום או למדו אותו בצורה מסודרת. אני שמח להזמין אתכם להצטרף למסע הזה, בין היתר בעזרת הבלוג כאן. בכל שבוע בערך אעלה פוסט חדש, המכיל רצועה מהפודקאסט באורך 20 דק' לכל היותר, העוסקת בשאלה או נושא פילוסופי בעל רלבנטיות לחיינו, שיסייע לנו להבין את חיינו ואת העולם שאנו חיים בו בצורה מודעת, מעמיקה ורחבה יותר.
את הפוסט הראשון בסדרה, המהווה מעין מבוא למסע כולו, אקדיש לשאלה הבסיסית: כיצד ומדוע פילוסופיה יכולה להיות רלבנטית לחיינו ואיך זה בא לידי ביטוי.
מי רוצה להיות חכם?
כולם רוצים להיות חכמים. אין אף אדם שיגיד מרצונו שהוא מעדיף להיות פחות חכם. החכמה עדיין נתפשת אצלנו כאחת התכונות החשובות והמועילות לחיינו. אנו נוטים לקשר בין חכמה לבין הצלחה בחיים, ובין אנשים אינטיליגנטים יותר לאנשים מוצלחים יותר. אנחנו מבכרים את החכמה על פני הטפשות, שנתפשת בהרבה מובנים כמילת גנאי קשה. אך האם אנחנו יודעים להגדיר בדיוק מהי חכמה, ומדוע אנחנו מעוניינים בה?
הפילוסופיה, כידוע, בפירושה המילולי, היא 'אהבת החכמה'. כלומר, התשוקה והשאיפה להיות חכמים יותר. אך יותר מדויק להגיד כי היא 'חכמת האהבה' (פילו-סופיה) מאשר אהבת החכמה (סופי-פיליה). כלומר, הבנת התשוקות והשאיפות שמניעות אותנו מתוך רכישת בינה ויכולת התבוננות פנימית. מדוע זה משנה? השאלה הזו מתחברת לאחת השאלות הבסיסיות והמהותיות ביותר ביחס לקיום האנושי: מה מניע אותנו?
העיסוק הפילוסופי מבוסס על ההנחה כי אחת המוטיבציות והתשוקות המרכזיות שמניעות אותנו בחיים היא הרצון לחכמה. בדרך כלל אנחנו 'משדכים' בין חכמה, שהיא תכונה אנושית, לבין השגה של ידע על העולם, שהוא חיצוני ברובו. אנשים חכמים נתפשים אצלנו בד"כ כאילו שיש להם יותר מידע עובדתי לגבי העולם, כאלה שתמונת המציאות שלהם היא מורכבת, עשירה ומדויקת יותר, כאלו המסוגלים לנתח, לזהות ולנסח בצורה ברורה ומדויקת יותר אמיתות או טענות לגבי העולם, מה קיים בו והאופן בו הוא עובד. על ההנחה הזו מבוסס, בגדול, כל המפעל האנושי העצום המכונה 'מדע'. מדענים הם אנשים המקדישים את חייהם לחקר התופעות, התהליכים והאובייקטים הקיימים בעולם, מתוך הנחה שידע כזה רלבנטי לקיומנו ומשפיע על חיינו. לא לחינם סיסמת המדע המודרני (ובמובנים רבים, של התרבות המערבית בכלל) היא: '"ידע זה כוח". ההנחה היא שישנם אנשים שהשאלה 'מה קיים בעולם?' ו-'מדוע דברים קורים כפי שהם קורים?' היא נר לרגליהם, וכי אדם המסוגל לענות על השאלות הללו מסוגל גם לתכנן ולנהל את חייו באופן עצמאי ואוטונומי יותר. כלומר, שהרלבנטיות של המחקר המדעי באה לידי ביטוי לא רק בפן התיאורטי, אלא גם בפן המעשי.
אבל האם הידע המדעי הוא הקריטריון היחידי לחכמה? מה לגבי חקר שלא מתמקד בעולם החיצוני, אלא בעולם הפנימי: בתודעה, במחשבות, ברגשות? במלים אחרות, האם אדם חכם הוא רק זה שיודע להגיד מה שקיים בעולם, או גם זה שיודע להסביר מה מתרחש בתוך עולמו שלו, ובעולמם של אנשים אחרים? בני אדם, כידוע, עשויים מתאים ומורכבים מחומר ביולוגי. אבל הם מונעים ומנהלים את חייהם מתוך אמונות, מחשבות, רגשות, תקוות, חששות וכ'ו- שלל גורמים המהווים חלק בלתי נפרד מחיינו ומהאופן בו אנו מנהלים אותם. באיזה מובן החכמה רלבנטית גם לכך?
במובן הזה, אנחנו לא מגדירים חכמה רק כאיסוף ידע עובדתי לגבי העולם, אלא כפיתוח תובנות ואינטואיציות המאפשרות לנו להסתכל על עצמנו באופן מורכב ועשיר יותר. במלים אחרות, אנחנו מפתחים שפה שמכילה מושגים, המשמשים אותנו לא רק לתאר את העולם כאוסף של עובדות, אלא גם כמכלול של חוויות פנימיות. אדם חכם, במובן זה, הוא זה המסוגל לנהל דיאלוג עשיר עם עצמו, להיות מודע לתהליכים המתרחשים בתודעתו ולכוחות המשפיעים על החלטותיו, כמו גם לאופן בו מתעצבת השקפת עולמו, לגורמים המרכיבים את זהותו, לתהליכים המשפיעים על קשריו עם אנשים וכ'ו.
כאן בדיוק נכנסת הפילוסופיה לתמונה, כתחום האמור להעניק לנו מערך מושגים רחב ועשיר יותר, שיסייע לנו גם ליצור תמונה מדויקת יותר לשאלה החשובה ביותר שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו: מה לעזאזל קורה בתוך המערכת המסתורית והקסומה שאנחנו קוראים לה 'תודעה', 'נפש' וכ'ו? במלים אחרות, איך אנחנו הופכים מיצורים הפועלים על אוטומט, לבני אדם במלוא מובן המילה, המסוגלים לפעול מתוך הבנה, אפילו חלקית ושטחית, של עצמנו ושל חברינו למין האנושי.
אם נפשט את זה, נוכל לומר כי הפילוסופיה יכולה לסייע לנו להפוך מאנשים שמונעים ונדחפים לפעולות ותגובות, ללא שליטה או יכולת להבין לאן זה הולך, לאנשים שמשרטטים לעצמם תמונה מאורגנת ומסודרת יותר של חייהם. במלים אחרות, לעבור מחיים חסרי הקשר ומסגרת ברורה, לחיים שברור יותר בשביל מה קיימים בתוכם ולמה כל העסק הזה קיים בכלל.
השאלות הללו העסיקו ומעסיקות את המין האנושי מאז שפיתח לעצמו תרבות, שמבוססת על רצון לשאול שאלות מצד אחד, ועל הצורך ליצור תמונה המורכבת מתשובות ברורות מצד שני. ההיסטוריה של אותן שאלות ותשובות היא, במידה רבה, ההיסטוריה של המין האנושי בכלל. גם אם נראה את ההיסטוריה רק כאוסף של אירועים בודדים, נמצא כי בבסיס כל אירוע נמצאים, בין היתר, גם אמונות מסוימות המעצבות ומעניקות פרשנות מסוימת למציאות ולמקום שלנו בתוכה, ומכאן גם גוזרת ראוי מוסרי והחלטות מעשיות. הן ברמה של פרטים בודדים, והן ברמה של מעצמות ואימפריות.
כאן אנחנו חוזרים לעניין השפה: השפה היא אבני הבניין של התודעה, וכוללת את מערך המושגים שבהם אנחנו משתמשים כדי להפוך את העולם מאוסף של נתונים גולמיים למסגרת שניתן לפעול בתוכה, ומעניקה לחיינו פשר ומשמעות. בעזרת השפה העולם הופך מובן יותר, זר פחות, וכתוצאה מזה גם נתפש עבורנו כקצת פחות מקרי ואקראי. טבעו של העולם, המשתנה ללא הרף, לא מאפשר לנו לתפוש את המציאות בצורה שניתן לחיות איתה. אנחנו זקוקים למידה לא מבוטלת של יציבות והמשכיות על מנת שחיינו ייראו כמשהו שאפשר וראוי לחיות אותו. אחרי הכל, מה הטעם לנסות ולתאר את העולם, שלא לומר- לפעול בתוכו, אם אי אפשר לדבר על שום דבר כעובדה קיימת?
לפילוסופיה יש חלק חשוב בתהליך הזה, והיא מהווה בעצם את הבסיס הן ליצירת מדעי השפה (בלשנות), הן למדעי התודעה והנפש (פסיכולוגיה וקוגניציה) והן למדעי הטבע עצמם. למעשה, הפילוסופיה המערבית היא הבסיס לכלל החשיבה המערבית, והדבר בא לידי ביטוי בכל תחום של חיינו: פוליטיקה, כלכלה, דת, תרבות, חינוך וכ'ו. כל מקום שבו בני אדם חושבים, מתקשרים ופועלים מתוך מחשבה מסוימת לגבי העולם והמקום שלהם בתוכו, שם ניתן למצוא את עקבות (ואף יסודות) הפילוסופיה המערבית.
אז למה מפחדים מפילוסופיה?
לאור האמור לעיל, הפילוסופיה בבסיסה חייבת להיות רלבנטית לחיינו, מהסיבה הפשוטה שהיא מאוד משפיעה עליהם. עם זאת, נראה שהרבה אנשים מפחדים מפילוסופיה, מתקשים להבין אותה ומעדיפים להזניח את החלק החוקר והסקרן שבחייהם. מדוע זה קורה? האם לא אמרנו שאנשים תמיד מעדיפים להיות חכמים יותר? או שאולי לפילוסופיה אין שום תפקיד ותרומה בתהליך הפיכת האדם לחכם?
סוקרטס, אבי הפילוסופיה המערבית, לימד אותנו כי אדם חכם באמת הוא לא זה שיודע, אלא זה שיודע כי אינו יודע. במלים אחרות, המטרה היא לא הידיעה כשלעצמה, אלא ההבנה כי המצב הראשוני והטבעי שממנו אנו מגיעים הוא של אי ידיעה, ואליו בסופו של דבר אנחנו חוזרים, גם אחרי מסעות ארוכים, מרתקים ומפרכים בנבכי החשיבה האנושית.
אם גם אתם משתוקקים לצאת למסעות כאלו, שאפשר לצאת אליהם אפילו מבלי לקום מהכורסא, מוזמנים בחום להצטרף אלי כאן בבלוג ובעמוד הפייסבוק שלנו. המסע הזה הוא לא מסע אישי שאני רק משתף בו בכם, אלא מסע שהוא גם אישי, אך אני מאמין שהוא יכול וצריך להיות המסע של רבים, וכי רבים ממילא כבר יצאו, יוצאים ויצאו למסע הזה. אז למה לא לעשות זאת יחדיו?