דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חינוך

חינוך / תנועת דרור ישראל מגלה שורשים במרוקו

אלברט לוי התחנך בתנועת דרור בשנות החמישים בקזבלנקה, ולמד עם חבריו שירים עבריים במחנות סודיים ביערות | בשנים האחרונות החלו חברי תנועת 'דרור ישראל' להנציח את פעילות התנועה בצפון אפריקה: "צריך להביא לנוער את הסיפור החלוצי של ספינת אגוז ואת מרד גטו וורשה", אומר עמיר עמר, חבר בתנועה

חברי תנועת דרור ישראל ותנועת דרור במרוקו (צילום: באדיבות תנועת דרור ישראל ומתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי).
חברי תנועת דרור ישראל ותנועת דרור במרוקו (צילום: באדיבות תנועת דרור ישראל ומתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי).
דוד טברסקי

2017, אולם מופעים בדרום תל אביב. על הבמה חבורת נערים ונערות, לבושים כמשפחה יהודית-מרוקאית מכובדת משנות החמישים, ובמרכז שולחן סדר פסח. בקהל – חניכים מתנועת הנוער העובד והלומד ומתנועת האם שלה דרור ישראל, שצופים בהתרגשות בהצגה 'הלילה הזה' המועלית על ידי תיאטרון התנועה, ומספרת את סיפור עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. במשך שעה נחשף הקהל לסיפורה של משפחת בן עטר, ששני ילדיה, רפאל ואסתר, עוסקים בפעילות ציונית חשאית ואסורה, ללא ידיעת הוריהם עמרם ומרים, המקורבים לשלטון המרוקאי. כשפעילותם מתגלה בעקבות טביעת ספינת המעפילים אגוז, בוחרים בני המשפחה להימלט ממרוקו ולעלות בישראל.

מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)
מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)

סיפור ציוני שלא מספיק מכירים

גלי גרדין (18) מהוד השרון, חניכה בקן רמתיים של הנוער העובד והלומד, מגלמת בהצגה את מרסל – נערה המתגוררת בשכנות למשפחת בן עטר, המשתוקקת להגיע לישראל. "לאורך כל ההצגה מרסל נלחמת כדי להגשים את החלום לעלות לישראל ולהיות עם אבא שלה שכבר נמצא בארץ, ובסוף היא מוצאת את עצמה על ספינת אגוז" מספרת גרדין. "זה סיפור גבורה יוצא מן הכלל, מרסל היא ילדה בת 12, אפילו לא. והיא מוכנה להקריב הרבה מאוד כדי לעלות לארץ ונלחמת באביה שהוא בן 40 וחושש מהצעד שהיא רוצה לעשות."

גלי גרדין, חניכה ב"נוער העובד והלומד": "הבחירות של בני הנוער שם היו מאוד דרמטיות, הן לא פחדו להתעמת עם ההורים ולעלות לארץ. הבחירות שלנו היום אולי פחות דרמטיות אבל גם להן יש משמעות – להדריך את התוכן הזה, להביא אותו לקן שלי ולבית הספר"

כמו בני נוער רבים בישראל, גרדין לא הכירה את ההיסטוריה של יהדות מרוקו לפני שהשתתפה בהצגה. יחד עם החברים בתיאטרון התנועה היא הכירה את התנועות הציוניות שפעלו במרוקו, את האנטישמיות שהייתה מנת חלקם של היהודים במדינה ואת סיפור ההעפלה דרך ספינת אגוז – שהסתיים במותם של 44 נפשות והוביל לפתיחת שערי מרוקו לעלייה יהודית לישראל. "למדנו על המחתרת המרוקאית ותנועת דרור, על סיפור העלייה הכללי ולאחר מכן על הסיפור של ספינת אגוז. במערכת החינוך לא מלמדים את הסיפור הציוני של יהודי ארצות ערב וסיפור העלייה שלהם. יש תחושה שהשואה הם הסיפור רק של היהודים האשכנזים – וזה לא נכון".

בתום אחת ההצגות ניגשו אל החניכים שתי נשים שעלו בעצמן ממרוקו. "ההצגה מאוד נגעה ורגשה אותן", סיפרה גרדין, "אפשר היה לראות דרך הדמויות את הסיפורים השונים של האנשים, על הילדה שבוחרת להיכנס למחתרת ומסתירה את זה מההורים, ההורים שדואגים לילדים שלהם, על המשפחות שחייהם סובבו סביב סיפור ספינת אגוז ועוד. הבחירות של בני הנוער שם היו מאוד דרמטיות, הן לא פחדו להתעמת עם ההורים ולעלות לארץ. הבחירות שלנו היום אולי פחות דרמטיות אבל גם להן יש משמעות – להדריך את התוכן הזה, להביא אותו לקן שלי ולבית הספר".

מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)
מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)

"הלילה הזה" נכתבה ע"י המחזאית דפנה אנג'ל והועלתה לראשונה בתיאטרון אורנה פורת בשנת 2007. את ההפקה הנוכחית ביימו תום ווליניץ יחד עם רגב שדמי, חבר בתנועת דרור ישראל. שדמי סיפר שהעלאת המחזה נועדה להמחיש את המגוון הרחב של הסיפורים הציוניים, שרבים מהם אינו מוכר לציבור הישראלי. "יש הרבה סיפורי עלייה, ולא רק סיפור העלייה מאירופה", הוא אומר, "המגוון הזה יכול להרחיב את השיח שלנו בתוך תנועת הנוער וגם במפגש עם החברה הישראלית. זו בחירה של התנועה להתחדש, גם פנימה וגם החוצה למה שאנחנו מביאים לחברה הישראלית". בהתאמה, מספר שדמי כי גם קבוצת השחקנים מורכבת מבני נוער מכל הארץ, אשכנזים, מזרחיים, עולים ובני עולים, וגם נער ערבי.

"הייתי רוצה שההצגה שלנו תהיה מבחינתנו ומבחינת התנועה כלי שדרכו אפשר לחבר חלקים שונים בחברה הישראלית סביב הרעיון המשותף הזה של סיפור גבורה ציוני, בחירה לעשות מעשה משמעותי במציאות מאוד קשה ובחירה של בני נוער להיות חלוצים, להיות עמוד האש לפני המחנה", הוא מוסיף.

מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)
מתוך ההצגה "הלילה הזה", תיאטרון הנוער העובד והלומד (צילום: הנוער העובד והלומד)

תנועת 'דרור ישראל', ששדמי נמנה בין חבריה (וזהו המקום לגילוי נאות כי גם כותב שורות אלה חבר בתנועת דרור ישראל), היא תנועה חברתית חינוכית שהקימה עשרות קיבוצי מחנכים בערים וביישובים ברחבי הארץ. חברי התנועה מפעילים מסגרות חינוכיות שונות, כשהנוער העובד והלומד היא חלק מרכזי בה, לצד מגוון פרויקטים קהילתיים. שמה של התנועה נגזר מתנועת הנוער הציונית-חלוצית 'דרור', שנוסדה בשנות השלושים בפולין ונודעה בזכות השתתפות חבריה במרד גטו ורשה. אך לצד פעילות בארצות רבות באירופה, תנועת דרור המקורית פעלה גם בצפון ובדרום אמריקה, וגם בצפון אפריקה, שם חינכה דורות רבים של חניכים להגשמת הציונות הסוציאליסטית הלכה למעשה.

 זה אבותינו שנאבקו להגיע לארץ, ואנחנו שנאבקים כדי שאפשר יהיה לחיות בארץ

אלברט לוי, חניך בתנועת 'דרור' במרוקו, נולד בעיר רבאט ב-1947, וכשהיה בן ארבע עברה משפחתו לעיר אזימור. לדבריו, הסיפור הציוני שלו מתחיל עוד בשנת 1867, כאשר סבו, לוי הלוי, ניסה לעלות לארץ דרך המגרב ומצרים. סבו השני, ימין לוי, ברח מהעיר פאס בזמן הפוגרום שנערך ביהודי העיר ב-1912. כשהיה בן שבע ניסתה משפחת לוי להתחיל בתהליכי עלייה ואף הכינה מסמכים ייעודיים לכך, אך הדבר לא עלה בידם בגלל סינון העולים, תהליך שמאוחר יודע נודע ללוי שהיה מוכוון ע"י מדינת ישראל, אז מדינה בראשית דרכה, עם משאבים מוגבלים ובתהליך התאוששות ממלחמה על עצם קיומה.

"היה בית כנסת ובכניסה אליו עמד שליח מישראל", אומר לוי בכאב, "והוא היה מחלק אנשים לפי תורים. מי שהיה מבוגר ולא נראה לאותו שליח הלך לתור ולשליחים הפיקטיביים, ובתור השני כן רשמו לעלייה לארץ. הייתה אז הוראה לעשות סלקציה כדי להביא רק את הצעירים והחזקים, כי לא היה להם כוח ומשאבים כדי לטפל בכל אחד. היום יש לנו פרוטוקולים של הסוכנות שמראים זאת. אחד מהאנשים שנתנו את ההוראה היה לוי אשכול".

אלברט לוי (צילום: דוד טברסקי)
אלברט לוי (צילום: דוד טברסקי)

בין שנת 1954 ל-1956 עלו לישראל כמאה אלף עולים ממרוקו, מתוך מעל 300 אלף שביקשו לעלות. "כולם ביקשו, אבל אי אפשר היה להעלות את כולם. בעקבות ההוראה הזו, אמרו לאבא שלי שהוא מבוגר יחסית, ולי שאני קטן מדי כדי לפרנס, ולכן לא עברנו". לוי סיים את לימודיו בבית ספר אליאנס וב-1961 נסע לעיר קזבלנקה ללמוד בפנימייה שבה למדו יהודים מכל מרוקו. שם גם הצטרף לתנועת הנוער הציונית דרור, שפעלה באותה עת באופן חשאי עקב האיסור על כל פעילות ציונית במדינה.

"הגיע איזה בחור ששמע אותי מדבר ואמר: 'אני רוצה להכיר לך כמה חברה'. זה אחרי שהוא עשה לי איזה תחקיר מתוחכם, שאל אותי אם שמעתי על ישראל ומה אני חושב על זה. אמרתי שהגיע הזמן שנגיע לציון. איך שהוא הבין שאני בעד ישראל ובעד הציונות, הוא הזמין אותי לבוא".

גרעין דרור מרוקו, 1947 (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
גרעין דרור מרוקו, 1947 (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

"ביום ראשון לא היו לימודים והלכנו לבית בעיר. הגענו למרתף של הבית, בפנים הכל חשוך, על הקיר היה דגל ישראל ודגל הפלמ"ח, ובפנים ישבו עם מסכות. אני כולה בן 15, והבחור מהתנועה אומר לי 'אל תדאג, הכל בסדר'. הכל היה סודי מאוד. השביעו אותי לתנועה עם יד על ספר התנ"ך, לשמור על הכל בסוד, ומיד לאחר ההשבעה יוצאים לחצר של הווילה ופתאום ראיתי שיש שם חברים אחרים שלי מהפנימייה, ושמחה גדולה כמובן. מאז באמת כל יום ראשון היינו נוסעים למועדון, היו הרצאות על הציונות, למדנו על דרייפוס, כי בבית ספר לא לימדו על זה כמובן. למדנו על הגזענות והאנטישמיות".

אלברט לוי: "למדנו על השואה באירופה והפוגרומים, קראנו עיתונים ודיברנו על מה שקורה בישראל. וכמובן שרים את התקווה ושיר הפלמ"ח. בכל זאת, תנועת דרור"

שיא הפעילות בתנועה, מספר לוי, היה מחנות התנועה ביערות, הרחק מעיניי המשטרה והבולשת המרוקאית. "היינו הולכים המון ברגל, לתוך היער, שלא יראו, ושם היינו תולים דגל ישראל ועושים טקסים. היו גם הרבה מפגשים עם מועדונים מכל רחבי מרוקו. המדריכים שלנו היו החניכים של השליחים הישראלים, או אפילו לפעמים החניכים של החניכים. היה חשוב לשמור על הבטחון, ואף פעם לא ידענו מי זה מי".

מחנה קיץ דרור מרוקו (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
מחנה קיץ דרור מרוקו (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

אז מה עושים בתנועה? רוקדים, מכירים בנות ובנים, שרים שירי ארץ ישראל וכמובן  משתתפים ב'פעולות'. "לומדים על ישראל כל היום, על הקיבוצים, שהיו אחד היעדים של ההכשרה. היו שולחים את הנערים לשטרסבורג להכשרה לקיבוץ. ובאמת אחר כך הם באו והקימו המון קיבוצים של יהדות מרוקו. בנוסף לכך למדנו על השואה באירופה והפוגרומים, קראנו עיתונים ודיברנו על מה שקורה בישראל. וכמובן שרים את התקווה ושיר הפלמ"ח, בכל זאת, תנועת דרור. קראנו עיתונים, התעניינו בפוליטיקה, זכורים לי עד היום הוויכוחים על המים בכנרת בסכסוך מול הסורים. היינו לוקחים כתבה, למשל מעיתון הלה-מונד, ומנתחים אותה עד שאחרון הלא-מבינים יבין – חיינו ככה את הארץ".

לוי מספר שכל הפעילות נעשתה באופן חשאי ביותר, ואפילו הורי החניכים לא ידעו דבר. "קשה לתאר את מה שהרגשנו, זה לא רק הרגשה של חשיבות, יש כזה דבר שנקרא כמיהה לציון. האהבה הזו היא חלום שעובר מדור לדור. כשאומרים בליל הסדר בשנה הבאה בירושלים – זה מרגש" מספר לוי בדמעות.

מחנה קיץ של תנועת "דרור" במונפלייה (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
מחנה קיץ של תנועת "דרור" במונפלייה (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

בסופו של דבר החליטו ההורים של לוי לעלות ארצה בשנת 1963, כאשר מלך מרוקו אפשר את פתיחת השערים מחדש. לוי, אז בן 16, לא המשיך להכשרה בשטרסבורג. "רצנו, עשינו דרכונים, עשינו את זה בזהירות כי פחדנו מהקיצוניים, המרוקאים הלאומנים שהיו קשורים לנאצר. אני זוכר איך זה היה, הסוו במפעל עצים בבעלות יהודית משרד מיוחד להנפקת דרכונים, יהודים זיהו יהודים. לא הייתה שום בעיה".

העולים הגיעו לקזבלנקה, ושם שיפצו ספינת מסע שהובילה מכולות והפכו אותה לספינת נוסעים. "הפלגנו דרך טנג'יר ומיצר גיברלטר עד למרסיי", מספר לוי, "היו גלים נוראיים והספינה רעדה. כולם שכבו שעות ולא יכלו אפילו לאכול. היו מאות אנשים על הספינה". הם הגיעו למרסיי, שם נקלטו במחנה של הסוכנות היהודית בשם 'קון ארנס'. "היו עושים בדיקות רפואיות, בודקים מה שצריך. לאחר חודש אישרו לנו את הכניסה לארץ ועלינו לחיפה".

סניף דרור מקנס (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
סניף דרור מקנס (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

את הכלים שצבר בתנועה, המנהיגות והאחריות, יישם לוי כבר בתקופה העלייה ואל תוך חייו בישראל. "באונייה באמצע הים הייתי פעיל, עזרתי לתרגם ממרוקאית לצרפתית. שם שאלו אותי מה למדתי, סיפרתי שלמדתי באורט ומקצוע תעשייתי. נתנו לנו לגור בעכו, ומאז אני כאן." במשך שנים עבד במספנות ישראל, שם הוביל מאבקים לשיפור שכר העובדים. "למה להיאבק? כי זו הארץ שלנו, ולא יכול להיות שיש מצב שאין לאנשים מה לאכול". בסופו של דבר נאלץ לוי להתפטר מהמספנות, ועבר לעבודה במחקר ופיתוח בטכניון, עד שיצא לגמלאות. גם כתושב עכו הוביל מאבקים מקומיים: בסוף שנות ה-90  וב-2015 עמד לוי בראש מאבק לביטול מעמדה של העיר כאזור עדיפות להנחות מס. "עצרתי את הרכבת פה. איך יכול להיות מצב כזה? כל הצעירים פה יברחו לנהריה".

אלברט לוי: "הדברים נשארים מהחינוך שקיבלתי. אם זה המאבקים שאני ניהלתי למען משפחות ברוכות ילדים, בארגון מזון או שיעורי עזר. אם זה במאבקים למען העיר הזו. זה יושב בכך כל הזמן – החיים במאבק"

לוי לא הפסיק להיאבק על דמותה החברתית של ישראל. "הדברים נשארים מהחינוך שקיבלתי. אם זה המאבקים שאני ניהלתי למען משפחות ברוכות ילדים, בארגון מזון או שיעורי עזר. אם זה במאבקים למען העיר הזו. זה יושב בכך כל הזמן – החיים במאבק. היום אני יו"ר ארגון גמלאי הטכניון וגם זה במאבק. המאבק זה על המדינה שלנו שאנחנו צריכים לתקן אותה. מה שרואים היום זה גן עדן לעומת מה שהיה – וזה פרי של מאות מאבקים. הרבה כמוני שנאבקו נגד ביורוקרטיה, למען צדק חברתי, יושר ולמען אלו שנזקקים וצריכים. זה אבותינו שנאבקו להגיע לארץ ואנחנו נאבקים כאן כדי שאפשר יהיה לחיות בארץ – זה אף פעם לא נגמר. כדי שיהיה לנו חברה צודקת ומדינה חזקה, ושנהיה מודל ונחיה עם עצמנו בהגינות. רק ככה אפשר יהיה להחזיק את הפרויקט הזה לדורות".

דרור אירופה – דרור מרוקו – דרור ישראל

מאז הקמת 'דרור ישראל' יזמו והשתתפו חבריה במפעלי זיכרון רבים המנציחים את השואה והפעילות הציונית באירופה. בתוך כך החלו חברי דרור ישראל ללמוד ולחקור גם את המורשת וההיסטוריה הציונית בארצות צפון אפריקה וגם את המורשת של תנועתם הם. ההצגה 'הלילה הזה' היא חלק מפעילות ענפה שמקיימים חברי התנועה בהדרכתם בנוער העובד והלומד ובמסגרות נוספות, כדי לתת מקום לכל שורשי הציונות – במיוחד אלו שקיבלו פחות מקום בציבוריות הישראלית. כך נחשפו חניכי התנועה לתערוכה ניידת על השואה בצפון אפריקה, ובמערכי הפעילות על חלוציות וציונות שובצו תנועות הנוער, דמויות מופת וסיפורי עלייה מארצות ערב. המדריכים הבוגרים נפגשים מדי שנה ליום עיון בנושא מעפילי אגוז. זאת, בנוסף ללמידה על תולדות יהודי ברית המועצות והנצחת אסירי ציון והווטרנים, או ציון חג הסיגד ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל.

"ללמוד על הספרדיות והיהדות בארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, זה להרחיב את האתוס הציוני" אומר עמיר עמר, חבר בדרור ישראל ורכז הדרכה בנוער העובד והלומד. "עבורי באופן אישי, להבין ש'דרור' זה לא רק באירופה, אלא גם במרוקו, זה מאוד מחבר. העמדה שלי אומרת – אל תלמד משהו כדי להיות נעים למישהו, או כי רוצים להתחבב על מישהו. צריך ללמוד את הסיפורים האלו, כי בסופו של דבר זה יאפשר לנו פה בארץ חיים יותר טובים".

"להבין ש'דרור' זה לא רק באירופה, אלא גם במרוקו, זה מאוד מחבר". עמיר עמר, תנועת 'דרור ישראל' (צילום באדיבות המצולם)
"להבין ש'דרור' זה לא רק באירופה, אלא גם במרוקו, זה מאוד מחבר". עמיר עמר, תנועת 'דרור ישראל' (צילום באדיבות המצולם)

עמר מצביע על סילוף מקומם באתוס הציוני המסורתי, המדגיש רק איך מדינת ישראל "העלתה" את יהודי ארצות ערב או אתיופיה לישראל, ומשכיח את המאמצים שעשו יהודי אותן קהילות כדי לעלות לארץ. "בכל עלייה כזו יש לך קבוצה של אנשים, חלוצים, עמוד האש לפני המחנה, שהם אלו שהובילו בסופו של דבר את העלייה. 'דרור' במרוקו היו קבוצה כזו".

עמיר עמר, דרור ישראל: "יכול מאוד בקלות להיווצר מצב שנוער אתיופי ייסע לאתיופיה, נוער דובר רוסית ייסע לאוקראינה, ונוער ספרדי ייסע לספרד. אבל אם הזהות שלי היא קודם כל יהודי וציוני, אז גם המסע לפולין הוא שלי וגם סיפור יהודי אתיופיה הוא שלי"

המחקר על תולדות תנועת דרור ישראל חשף בפני עמר את הקשר ושותפות הגורל של חברי תנועת 'דרור' בצפון אפריקה עם חבריהם באירופה בזמן השואה. "תנועת דרור בצפון אפריקה החלה בטוניס בשנים 1942-1943, לאחר שהגרמנים כבשו את המדינה והכניסו יהודים רבים למחנות כפייה. באחד הערבים יושבת קבוצת חבר'ה באחד המחנות, ואומרת לעצמה שאם המלחמה תסתיים והם יצאו ממנה בחיים, הם יקימו תנועה שתחתור להעלאת יהודים לארץ מטוניס בפרט ומצפון אפריקה בכלל. היה להם מורה לעברית בשם נחום ירושלמי, שעל הדרך גם זרק להם כל מיני רעיונות ציוניים, שישבו על הכמיהה לציון שהוטבעה בהם בבית של ההורים. בזמן המרד בגטו ורשה, החניכים בטוניס ובמרוקו יושבים וקוראים על המרד, מטקסטים ששלחו להם מאירופה" מספר עמר.

סניף דרור קזבלנקה (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
סניף דרור קזבלנקה (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

את צמיחת הציונות של יהודי ארצות האיסלאם, מוסיף עמר, אי אפשר להכניס לתוך התבנית של הציונות באירופה. "מה שבאמת יפה ומיוחד במקומות האלו הוא שאין יסודות של התבוללות מצד אחד, ומצד שני אין גם חרדיות. לכן התפיסה הציונית לא צומחת כמו באירופה באופן מאוד מודע, אידיאולוגי ומסודר, אלא על הבסיס של הכמיהה לציון. והכמיהה הזו היא מאוד פנימית".

יום עיון למדריכי "הנוער העובד והלומד" ודרור ישראל בנושא מעפילי אגוז (צילום: הנוער העובד והלומד)
יום עיון למדריכי "הנוער העובד והלומד" ודרור ישראל בנושא מעפילי אגוז (צילום: הנוער העובד והלומד)

חינוך להרחבת הלב

מול שיח ציבורי שסובל משיסוי וגזענות, ומגזרים שנאבקים על מקומם בסיפור המשותף, מסמן עמר את האתגר של יצירת שיח מכיל. "צריך ללמוד את הסיפור של העולים מאתיופיה שהלכו ברגל דרך סודן, ושל אסירי ציון ברוסיה, כי אתה רוצה לחנך את הדור הזה על מה היא המשמעות של הציונות – בין אם זה הסיפור של ההורים שלהם, או הפוך לגמרי מההורים שלהם. צריך לדבר יחד על מה המשמעות של הציונות, ומה אפשר לקחת מהסיפורים האלו לחיים שלנו כאן. ברגע שמרכיבים פסיפס כזה שהוא יהודי, ציוני ועמוק, עם מורכבויות ושורשים, רואים איך בכל הסיפורים האלו יש מוטיבים שחוזרים על עצמם".

אז איך עומדים באתגר? לעמר תשובה ברורה – חינוך להרחבת הלב. "מה שהכי חשוב שיקרה כאן זה שאסור שייווצר מצב שאתה מאיים על מישהו. הרי יכול מאוד בקלות להיווצר מצב שנוער אתיופי ייסע לאתיופיה, נוער דובר רוסית ייסע לאוקראינה, ונוער ספרדי ייסע לספרד. אבל אם הזהות שלי היא קודם כל יהודי וציוני, אז גם המסע לפולין הוא שלי וגם סיפור יהודי אתיופיה הוא שלי. אם אני נוסע היום לקבר של הבאבא סאלי בנתיבות, זה לא אומר שאני לא נוסע לחצר כנרת או לקבר בן גוריון בשדה בוקר – להיפך. צריך להביא את ספינת אגוז ואת מרד גטו וורשה, את הסיפור החלוצי של שדרות ושל חצר כנרת. הכי קשה לנו לזכור שהחניכים אוהבים דברים מורכבים, זה אנחנו המבוגרים שפחות".

מחנה קיץ דרור בצרפת 1955 (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)
מחנה קיץ דרור בצרפת 1955 (צילום מתוך הספר "נוער בסערה", באדיבות ד"ר אריה אזולאי)

לפרטים נוספים היכנסו לאתר דרור ישראל, באינסטגרם ובטוויטר


גילוי נאות: הכתב חבר בתנועת דרור ישראל.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!