ב-19:30 כבר אי אפשר היה לזוז באיזור הסוס. הגרעין הקשה של ההפגנות נגד שחיתות, אלו שהיו שם עוד מול הבית של מנדלבליט בפ"ת, ואחר כך בכיכר גורן, אלו שמלווים את מני נפתלי ואחר כך גם את אלדד יניב כבר למעלה משנה, עמדו עם השלטים מול היכל העצמאות, וקיוו שהפעם הם יהיו אלו שיקבעו את תמונת הניצחון בהפגנה, ולא שהיא תנצח אותם.

מה שווה "שלטון החוק" אם אנחנו לא שולטים בו? הפגנה נגד השחיתות השלטונית בשדרות רוטשילד, תל-אביב, 30/12/17 (צילום: אלעד מדן).

הרמקולים הרימו לקהל עם אייל גולן ואלי לוזון, כי תכלס על השאלה "איזו מדינה" אפשר לענות רק ב"מי שמאמין לא מפחד". הם אוהבים את המדינה הזאת, אם היו בקהל תומכי BDS או פרובוקטורים כאלו או אחרים הם היו מיעוט שבמיעוט. מדריכות וחניכי השומר הצעיר, שביקשו להשפיע על הלך הרוח בהפגנה ועל המסרים, התייצבו בראש צעדת הבושה שיצאה מרוטשילד 16, כשהם קוראים 'העם דורש צדק חברתי'. אולם מעל הבמה הקטנה צעקו 'העם דורש צדק משפטי' ו'ביבי בושה למדינה'. על השאלה "מה המסר" ניטש מאבק בקרב המחנה הלא-גדול הזה.

ח"כ סתיו שפיר, שמכירה היטב את רחובות רוטשליד, מקווה שהמחיצות בין הרחוב לפוליטיקה יפלו: "אזרחי ישראל מפגינים כל שבוע, יוצאים נגד השחיתות, וזו לא פעולה פשוטה. אני מעודדת ואופטימית מלראות את ההתעוררות בכל הארץ, וזה מעורר הערכה אדירה. אני מקווה שהציבור הזה יתפקד ויבין את הכח הפוליטי שלו. המחאה היא לא מפלגתית, אבל ברור שהיא פוליטית, השחיתות הזו היא פוליטית." האם מני נפתלי, או אלדד יניב או אחרים ממובילי המחאה בדרך לפוליטיקה? האם זו התכלית, זו השאיפה של האלפים המתנגדים לשחיתות?

הפגנה נגד השחיתות השלטונית בשדרות רוטשילד, תל-אביב, 30/12/17 (צילום: אלעד מדן).

מרחב ציבורי

בקצה ההתקהלות עמדו מספר אנשים, עם שלטים המתנגדים לאחד מסמלי המחאה, אלדד יניב."לא יכול להיות שהפנים של המחאה הם בנאדם שהוא מושחת, זה לא יכול להיות" אמר ל'דבר ראשון' אורי בכור מתל אביב. "אנשים כמו יורי, כמו איציק הם המחאה. זו מחאה של הציבור לא של מפלגה, והוא עושה הון פוליטי על חשבון המוחים. מושחתים לכלא? הוא מושחת. הוא צריך להיות בכלא". לשאלת 'דבר ראשון' מה הוא חושב על המחאה נגדו, השיב יניב: "זה מרחב ציבורי – עדיף שיפגינו נגדי מאשר שיביאו גליוטינות".

האלפים התקבצו וצעדו, לא נראה שהאנרגיות בהפגנה שככו, להפך. הלהט לוהט ומלהיט. בכל פינה מיצגים של אזרחים שרוצים להגיד, לצעוק, להצטרף, להשפיע על התודעה – מיצג נגד שטיפת המח של 'ישראל היום', סרטון של נתניהו מדבר על השחיתות של אולמרט שמוקרן מאחת המרפסות. השלטים יצירתיים, מגוונים, צבעוניים. אנשים מכינים בבית, פחות לוקחים את אלו המוכנים שזועקים, 'מושחתים הביתה'. אחד הגדיל לעשות ושיכתב את השלט המוכן, מחק את המילה 'בית' וכתב ל'כלא'. באמת, למה מנהיגים מושחתים צריכים ללכת הביתה?

"מושחתים לכלא". הפגנה נגד השחיתות השלטונית בשדרות רוטשילד, תל-אביב, 30/12/17 (צילום: אלעד מדן).

לקראת כיכר הבימה מחכים לצועדים המפגינות והמפגינים של 'החזית לשחרור דרום תל אביב'. המסתננים בדרום ת"א הם לטענתם השחיתות האמיתית, המפגינים מבקשים  מהמפגינים האחרים להתעורר, ולהבין מה באמת כואב ומה באמת דורש טיפול. הם לא היחידים, עשרים מטרים לפניהם מוצב מיצב מציאות מדומה של פעילים למען שחרור בעלי חיים. כשאתה חובש את המשקפיים, מציע לך מלצר בבית קפה תפריט בשרי, ומהר מאוד אתה נחשף למה שבאמת קורה, מאחורי הקלעים של הברווז המוקפץ (זה מה שאני בחרתי) שתאכל תכף. כולם רוצים שכולם יתעוררו, כולם רוצים שהמחאה שלהם היא שתהיה זו שתשנה את המציאות, תצעיד אותה לכיוון אחר, טוב יותר לשיטתם. אלו נגד שחיתות, אלו נגד מסתננים, אלו נגד קרניבורים.

נאום בו נתניהו קורא לאולמרט להתפטר בשל החקירות נגדו. הפגנה נגד השחיתות השלטונית בשדרות רוטשילד, תל-אביב, 30/12/17 (צילום: אלעד מדן).

אגב, את פיסת המציאות של אותו שוטף כלים אפריקאי, זה שפז וחבריה רוצים לגרש, לא הציגו במיצג של הטבעונים. גם אלפי מפוטרי טבע, מאות מפוטרי ההייטק ו-1,300 דיילות היופי בסופר-פארם לא הוזכרו על ידי המוחים השונים. המציאות היא לא מדומה, אבל משתנה על פי זווית הראיה של המתבונן ונקודת מוצאו. ובאשר נמצא האדם, שם מוצא הכאב, מקור בחירותיו – מה לראות, מה להראות, על מה להיאבק. למפגינים נגד השחיתות נקודות מוצא שונות ורבות, כאבים שונים, אך קשה לומר שהדברים התלכדו לכדי נקודת מוצא משותפת, כאב משותף, מחאה משותפת.

המחאה החברתית באיראן, בתצורתה החדשה ותיקה יותר מזו הישראלית. האיראנים מפגינים מאז 2009, עת הבחירות שם נגנבו לטובת אחמדניג'אד. הפרסים, לעומת הדימוי השטחי הרווח בישראל, הם אומה עם מסורת דמוקרטית ואזרחית עמוקה, והמהפכה הדתית שם לא הצליחה לחסל את השורשים הכמהים לחירות ושיוויון. כנראה שאין בכוחה של מציאות פוליטית, דורסנית ככל שתהיה, לבטל שאיפות אנושיות עמוקות שכאלה.

למפגינים האיראנים, שגם ביניהם אין בוודאי הסכמה מלאה על תכלית ההפגנות והמחאות נוצר בסוף השבוע האחרון סמל חי. אחת מהן צולמה, במהלך הפגנות סוף השבוע, תולה על מקל את החיג'אב, כיסוי הראש, שלה ומנופפת בו בהתרסה. המפגינים והמוחים ברוטשילד מסתכלים ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, ולא רואים סמל חי שכזה. האם יש בקרבם, בקרבנו, אדם שעשוי לגלם את מציאות האחרת, הנשאפת, זו אשר תפיח תקווה ותחבר את מוקדי הכאב השונים הקיימים בחברה לכדי תנועה של מחאה, אשר תסמל את האפשרות האחרת לחיים?

לאיראנים יש כיום את האישה המחזיקה בהתרסה את החיג'אב שחנק אותה. ברוטשילד, בינות אלפי המוחים ואלפי המחאות, חשתי בהיעדרה של מקבילתה המקומית. מי תהיה המנהיגה שלנו שתהיה לסמל חי, שמסמל בפשטות ובישירות את האפשרות לחיות חיי שוויון וחופש? בינתיים אין כזו.