2017 כנראה תיזכר בדברי הימים של כלכלת ישראל בזכות שיא עודפי הגביה, או אולי בזכות מאבק הנכים או הפיטורים בטבע. עם זאת, תהליך עמוק וסמוי יותר שהגיע לשיאו ב-2017 ויעצב את הכלכלה הישראלית לשנים הבאות הוא דווקא תום עידן הטייקונים המקומיים והכניסה לעידן ההון הבינלאומי. בכך ניתן אולי לראות ניצחון של קמפיין ששלט בשיח החברתי בישראל בשנים האחרונות נגד הריכוזיות, אך לרוע המזל, נראה שתוצאות הצלחה זו רחוקות מאד מאלו שתכננו יוזמיו ומוביליו. השליטה וההשפעה על הנכסים הגדולים במשק הישראלי לא התקרבה לאזרחים אלא להפך: היא עברה אל מעבר לים.
נפילתם של הטייקונים
בשני העשורים האחרונים, היו אלו הטייקונים הישראלים ששלטו ביד רמה במשק הישראלי. בנקים, חברות ביטוח, נדל"ן, תעשיה, קמעונאות ותקשורת. כל ענפי המשק המרכזיים נשלטו בידי מספר מצומצם של בעלי הון שהחזיקו במינוף גבוהה כל עמדת כוח שהיתה לכלכלה הישראלית להציע. מפות השליטה של שבע המשפחות, תשע המשפחות ורשימות עשירי ישראל הופיעו מעת לעת בעיתונות הישראלית.
פעילים חברתיים וגופי תקשורת כמו דה מרקר ניהלו את אחד הקמפיינים התקשורתיים היעילים שנוהלו בישראל ולימד אותנו לשנוא את הטייקונים. חלק מהם עדיין מסתובבים פה, קונים ומוכרים אחזקות. אבל 2017 תיזכר כשנה שבה הורשע נסיך הטייקונים, נוחי דנקנר בעבירות הון ונשלח לכלא. אליעזר פישמן, בעל מגע הזהב, הוכרז כפושט הרגל הגדול בתולדות המשק הישראלי ואלוביץ מסובך עד הגג בחקירות. אלו היו נפילות מכוערות במיוחד, כשכלי התקשורת דוקרים באריות הפוצעים כדי לספק לצופיהם את רגע העונג של השמחה לאיד. אבל הציבור הישראלי הבין מהר מאוד שקריסתם של הטייקונים לא הועילה לו בדבר. אין פה חלוקה מחודשת של העושר בין האלפיון העליון לשאר בני התמותה. הכוח פשוט עובר מקבוצה אחת קטנה לקבוצה אחת אחרת.
כשזה כבר לא אצלנו
בשנת 2017 ראינו איך חדירתו של ההון הבינלאומי להשקעה בישראל מרימה את ראשה המכוער. אומנם לכניסה של השקעות זרות יתרונות רבים עבור המשק הישראלי, אבל היא גם מביאה עמה אינטרסים זרים המנותקים מהמציאות הישראלית ואתם סוג של אטימות לשיח הציבורי בישראל. במהלך השנה ראינו את התנהלותם של בעלי מפעל חיפה כימיקלים, האחים טראמפ, ביחס למשבר מיכל האמונה. היה זה אחד הקרבות המכוערים בין בעל הון, רשות מקומית ומשרדי הממשלה, כשגורלם של מאות אלפי תושבי מפרץ חיפה עומד מצד אחד וגורלם של מאות עובדי המפעל מן הצד השני. אין ספק שמשבר האמוניה היה יכול להימנע אם התנהלות חיפה כימיקלים הייתה הוגנת יותר ואחראית יותר למתרחש סביבה. אותו הדבר אפשר לומר על התנהלות הממשלה בנושא. ובכל זאת היכולת של בעל הון לנפנף באיום המעבר למדינה אחרת מבלי שגרם של צער או דאגה עולה על פניו ממחישה את הבעיה בהסתמכות על משקיעים זרים.
במרץ התבשרנו על עסקת הענק במסגרתה רכשה אינטל העולמית את מובילאיי מירושלים לפי שווי שוק של כ-15 מיליארד דולר. העסקה הזרימה כסף רב לקופת המדינה והזניקה את מעמדה של מובילאיי ושל ההי טק הישראלי. באינטל הבטיחו שמובילאיי תישאר עצמאית ותמשיך לפעול מישראל. נקווה שאכן כך יהיה.
באוקטובר פרסם מבקר המדינה דו"ח על רשות המסים במסגרתו ביקר את הטבות המס המפליגות להן זכתה קרן אייפקס ברכישת ובמכירת תנובה. הקרן הבריטית עשתה סיבוב על המשק הישראלי. היא רכשה ענקית מזון ישראלית השולטת בשוק המקומי. הפעילה אותה במשך שנים בודדות תוך כדי הפעלת מדיניות של מקסום רווחים, העלאת מחירים ומכירת נכסים. בתקופה הזו תנובה לא גדלה בעובד אחד נוסף, היא לא התרחבה בקווי ייצור ומפעלים ולא חדרה לשווקים נוספים. הסיבוב הסתיים כשאייפקס מוכרת את תנובה לקונצרן סיני ברווח אדיר ומבלי לשלם מסים בישראל. מביך היה לראות את בכירי האוצר ורשות המסים מגיבים לביקורת ומסבירים מדוע הטבות המס המפליגות חשובות לעידוד המשק.
בדצמבר הוכינו בתדהמה כשטבע הכריזה על פיטורי אלפי עובדים בישראל, מהלך שהיה באוויר כבר שנה. ובכל זאת הישראלים שהורגלו לתפוס את טבע כחברה ישראלית לא הבינו איך מגיע המנכ"ל הדני הטרי של החברה ומתעלם באופן בוטה מדרישות ותחנוני הממשלה בישראל. אז התברר מחירו האמתי של העברת המשק הישראלי לשליטת הון זר. טבע, שהייתה סמל התעשייה הישראלית ירדה מהארץ ושכחה לספר לנו.
במקביל לכל אלה פועל משרד האוצר לפתיחת הייבוא לישראל באופן חסר תקדים. לאורך השנה הכריז שר האוצר כחלון על מבצעי הורדת מכסים על ענפי ייבוא שונים. בחוק ההסדרים הקרוב מתכננים פקידי האוצר לבצע שורה של הקלות ברגולציה של הייבוא שיקלו עוד יותר על כניסת סחורה מתחרה מחו"ל לישראל.
דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בניסיון למכור את חברת הפניקס לסינים, ניסיון שנולד בעקבות חוק הריכוזיות שאוסר בעלות על חברות פיננסיות וריאליות במקביל. לכאורה, רעיון הגיוני: כדי שהטייקונים לא יוכלו לממן לעצמם הרפתקאות מפוקפקות באמצעות כספי החיסכון של הציבור, הם יצטרכו להחליט: או מלווים או לווים. אבל כשהרעיון הזה מוביל למכירת הפנסיות שלנו מיצחק תשובה לחברות סיניות שכלל לא בטוח שנצליח לבטא את שמן שלא לומר להפגין בפתח משרדן אם כספנו יעלם יום אחד כתוצאה מהשקעה ספוקלטיבית או הלאמה, מה בעצם מרוויח פה הציבור?
העתיד נראה רע
השלב הראשון של העברת השליטה על המשק הישראלי היה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים כשאמרו לנו שצריך להפריט כל מה שאפשר. חברות ממשלתיות ומשאבי טבע עברו לידיהם של בעלי ההון. ממשק שבו הממשלה שולטת על הכלכלה עברנו למשק ריכוזי של בעלי הון בודדים. כדי לאפשר לאותם בעלי הון בפוטנציאל לרכוש את נכסי המדינה דאגו להעמיד להם הלוואות ענק בתנאים מפליגים. בשלב השני תקפו את אותם בעלי הון וטענו לריכוזיות. כדי לפרק את שליטת הטייקונים, הביאו את ההון הבינלאומי. תוך כמה שנים ההון הזר הוא זה שישלוט בכלכלה הישראלית, כשהממשלה כבר הופכת לעבד נרצע בשירותו של ההון, מתחננת לנציגיו שלא יסגרו מפעל ומעניקה להם הטבות מס על חשבון הציבור. המהפך הזה לקח פחות מעשרים שנה. מטריד לחשוב מה יהיה השלב הבא בתהליך הזה וכמה מהר הוא יגיע.
