קמפיין #metoo ("גם אני") הוא אחד מסיפורי ההצלחה של שנת 2017. שחקניות בכירות בהוליווד, ספורטאיות אולימפיות ועיתונאיות מובילות חשפו כי נפגעו מינית במהלך עבודתן. חשיפות אלו הובילו לפיטורי מפיקים ושחקנים שנטען כי השתמשו בכוחם להטריד ולתקוף נשים, ונראה כי נפרם קשר השתיקה סביב דיכוי הנשים בתעשיית הבידור והתקשורת. האישור הסופי לכך שמדובר באירוע מרכזי ומשמעותי היה שער המגזין האמריקני 'TIME', שהכתיר את הקמפיין כ'איש השנה'. ל-#metoo היו אדוות גם בישראל: החל מאושרת קוטלר, נרי ליבנה, סילבי קשת ודנה וייס, שהפנו האשמות כלפי בוסים וקולגות לשעבר, ולצדן נשים מפורסמות נוספות שחשפו כי הותקפו.

The Silence Breakers are TIME's Person of the Year 2017. #TIMEPOY http://ti.me/2AX6daI

Posted by TIME on Wednesday, 6 December 2017

נראה שמבחינת התנועה הפמיניסטית, #metoo זה ה-דבר שקרה בשנה האחרונה. אך לצד ההישגים של הקמפיין בחודשיים וחצי מאז יצא לאוויר העולם (בציוץ של השחקנית אליסה מילאנו ב-15 באוקטובר), הוא גם מעלה שאלות על אופן הפעולה של מאבקים פמיניסטיים כיום: האם הקמפיין מקדם את הנשים, משנה את יחסי הכוחות? או שהפעולה שלו היא דווקא הפוכה – מקבעת את הנשים בתפקיד הקורבן? ובכלל, מהי הדרך שבה צריכה התנועה הפמיניסטית ללכת בפתחה של שנת 2018? לשלוש הפעילות וחוקרות המגדר שאיתן שוחחתי יש תשובות מגוונות לשאלות האלו, אך כולן סבורות שהדרך לחברה המקיימת שוויון מהותי ועמוק לנשים עדיין ארוכה.

"במה התקדמנו בכלל, אם אנחנו בעצם בסכנה כל הזמן?"

בניסיון לברר מדוע יש בי אי-נחת סביב הקמפיין, נפגשתי עם פרופ' דפנה הקר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "מדובר באמת בקמפיין מדהים, ובמובן הזה מתעוררת אי-נחת, כי זה נורא מדכא שזה בכל מקום", אמרה הקר, "אבל זאת לא סיבה לא לעשות את זה, כי אם המציאות מזעזעת, צריך לדעת את זה. הדבר השני המדהים שקרה בקמפיין הזה הוא שהוליווד משתנה בעקבותיו. מבטלים סדרות, מפטרים כוכבים. זה בשפיץ של האליטה. הסיפורים מלמדים שזה לא רק המעשה, אלא זה שכולם ידעו. ודווקא במקום שכולם ידעו ושזה נסבל, כלומר שזה חלק מהתרבות, פתאום יש התעוררות וניסיון לשידוד מערכות. משתי הסיבות האלה זה היה צריך להיות על שער ה'טיים'. אבל זה גם משאיר אותנו בדיכאון שזה כל כך נפוץ, ומעלה את השאלה במה התקדמנו בכלל, אם בעצם אנחנו בסכנה כל הזמן? וגם מחשבות על העובדה שאולי בהוליווד הן יכולות להרשות לעצמן להיחשף כי הן כבר מפורסמות ועשירות, אבל איפה זה משאיר את זאת שרואים רק את המרפק שלה? וכמה הקמפיין הזה רלוונטי מחר בבוקר למזכירה שהבוס שלה מלטף אותה?".

פרופ' דפנה הקר (צילום: גל חרמוני/ ויקימדיה)

גם ורד כהן-ברזילי, יזמת חברתית ופעילה פמיניסטית, חושבת שמדובר בקמפיין חשוב מאוד, "יש דברים אחרים, אבל אין ספק שזה מרכזי מאוד. כשהקמנו את תא העיתונאיות היו לנו ועדת רגולציה, ועדה שעבדה על מאגר המומחיות וועדה שעבדה על כל הנושא של הטרדות מיניות. תא העיתונאיות קיבל את המשמעות המאוד חשובה שלו בהיבט הפמיניסטי במקרה של עמנואל רוזן (באפריל 2013 קרא תא העיתונאיות לנשות תקשורת להעביר עדויות על הטרדות מיניות מצד רוזן כנגדן, וקיבל עשרות פניות. בעקבות זאת הודיע רוזן על יציאה לחופשה מעבודתו בערוץ 10 ובכלי תקשורת נוספים, ממנה לא חזר עד היום. חקירת משטרה שנפתחה נגדו הסתיימה לאחר כשנה בסגירת התיק מחוסר ראיות – ט.כ.). זה היה מקרה יוצא דופן, בכלל להעלות את הנושא של הטרדות מיניות של נשים בתקשורת שלא דובר לפני כן, וזה גם היה במימדים מטורפים, כמויות של נשים שדיברו על זה, וזה באמת יצא באיזה וואו גדול. בעקבות הסיפור הזה, תא העיתונאיות דורג במקום ה-5 ברשימת מאה המשפיעים בתקשורת."

מי שפחות מתרגשת מהקמפיין היא מורן נאור, ממייסדות קבוצת הפייסבוק 'שיח פמיניסטי'. "לא הרגשתי שזה משהו יוצא דופן. זה Nice to have, אבל לא הרגשתי שזה משהו אחר. הדבר היחיד שריגש אותי זה השער של ידיעות אחרונות (מהדורה מיוחדת של המוסף '24 שעות', שכללה מאמרים מאת שש נשים מפורסמות שהוטרדו מינית, בהן שירי מימון, אורנה בנאי ויעל אבוקסיס). אלימות נגד נשים זה דבר שאנחנו מתעסקות בו ברמה יומיומית. לא ראיתי איזה שינוי דרסטי בשנה האחרונה. אני רואה בזה תגובת נגד לעלייתו של טראמפ בארה"ב."

שאלתי את כהן-ברזילי האם לדעתה ב-#metoo יש משהו שמשמר את המקום הקורבני של נשים בחברה. "זאת שאלה אם זה תמיד להיות הקורבן. כי אם את מדברת על כך שהוטרדת או הותקפת את לא קורבן, ודווקא אם את לא מדברת ולוקחת את זה על עצמך אז זה יותר 'קורבני'. אם מסתכלים על זה כתהליך של שנים ממעוף הציפור אז יש כאן התקדמות בשיח, שזה מאוד חשוב. השאלה לאן השיח הזה ילך".

כהן-ברזילי מביאה את בתה בת ה-13 כדוגמה ליציאה מ'תודעת הקורבן' של נשים. "הבאתי אותה ל'אל הלב' (עמותה להעצמת נשים ונערות – ט.כ.) והדבר הראשון שלימדו אותה שם היה להגיד לא, לכל מיני מצבים. גם להגיד לא כשמישהו יורד עליך. עד לאותו רגע, כשהבנים היו לועגים להם בכיתה הבנות היו רצות הצידה ובוכות, וזה השיח הקורבני. זה מאוד משמעותי, כי מהרגע שהיא למדה להגיד לא, היא תגיד את זה בכל מיני סיטואציות. אני לא חונכתי להגיד 'לא' ברור, חונכתי לספוג, ורק אחר כך התודעה שלי התגבשה והבנתי שזה לא בסדר. ולכן אני חושבת שיש כאן שיח מתפתח, אבל זה ברור שצריך לדבר גם על דברים אחרים. אחד הדברים שאני עסוקה בהם בשנים האחרונות זה להבין למה אנחנו, הנשים, עדיין קבוצת מיעוט. איך זה יכול להיות שאנחנו 51% מהאוכלוסיה, ואנחנו עדיין קבוצת מיעוט".

ורד כהן-ברזילי – יזמת חברתית ופעילה פמיניסטית (צילום: רונן בוידק)

לחנך גם את הגברים לשוויון מגדרי

אז לאן ממשיכות מכאן? לדברי הקר, "האתגר הוא לקחת את ה'וואו' הלא פשוט הזה (metoo) ולהתחיל לדבר ברצינות על כללי ההתנהגות בין גברים ונשים. לדוגמא, נניח יש פרופסור באוניברסיטה שהטריד מינית לפני חמש שנים והוא עמד לדין וקיבל נזיפה, ונניח אנחנו הפמיניסטיות חושבות שהוא היה צריך לקבל עונש יותר חמור, ועכשיו הוא מוזמן לכנס. אז מה אנחנו אומרות על זה? שצריך להחרים את הכנס? שאסור לקיים את הכנס? שצריך לקיים אבל בלעדיו? האם בגלל שפרופסור הטריד פעם מינית כל הקריירה שלו צריכה להימחק? דבר מעניין שקרה ב-metoo הוא שגברים הודו וביקשו סליחה, וזה מפתח נורא חשוב. צריך לגרום לגבר להבין מה הוא עשה, זה לא יכול להיות משהו שמחרב לאדם את החיים. אני לא יכולה להיות במקום המיליטנטי הזה".

הקר וגם כהן-ברזילי טוענות שהדרך לשוויון מגדרי חייבת לעבור דרך חינוך של שני המינים, וביקורת על התפישה לפיה גברים אינם יכולים להיות שותפים למאבק פמיניסטי. לדברי הקר, "במעגלים הפמיניסטיים מסתמנת דאגה של סימון כל הגברים כאויב, כחבורה של אנשים שלא יכולים לשלוט בעצמם. כמעט מתבקש להניח שכל גבר הוא מטריד, וזה דבר מדאיג. חלקנו בתנועה הפמיניסטית רואות בגברים בני ברית, יש לנו בני זוג, אנחנו אימהות לבנים, יש לנו חברים שעוזרים לנו ויש לנו המון סיפורים על גברים שקידמו אותנו ותמכו בנו והיו לנו מנטורים. בנוסף, חלקנו חושבות שאם לא נייצר את הגשרים האלה עם גברים ולא נייצר חזון חברתי משותף שבו גם גברים וגם נשים מרגישים בבית, אז נתקענו".

כהן-ברזילי מוסיפה, "אני חושבת שפמיניזם זה גם לחנך. לא במקום של להגיד שוב לאישה שהיא לא בסדר, אלא לחנך גם את הגברים לשוויון מגדרי. אחד הדברים החשובים פה הוא איך רותמים את הגברים להיות חלק מהדבר הזה, שהם יהיו חלק מהשיח. שינוי חברתי את לא תעשי בלי גברים, ואם את רוצה את הכסף, מי שכרגע מחזיק בברז זה גברים ואת חייבת לעשות את זה יחד איתם".

בהיבט של שותפות הגברים מתגלה חוסר הסכמה. בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" אין כניסה לגברים. לדברי נאור "בעבר הכנסנו גברים לקבוצה, ורובם המוחלט יצא. אנחנו מכניסות במידה והם מקבלים המלצה מחברה, ואחרי שיחה עם מישהי מאיתנו שאנחנו רואות שהוא בסדר. מילה אחת לא במקום והוא יוצא. זה לא שאין מה לדבר איתם, אני פשוט לא רואה כרגע טעם לזה. אני לא מעוניינת לשמוע את דעתם כרגע. אני מעוניינת לחזק את הפמיניזם אצל נשים. אני מעוניינת שנשים ייצאו מהמקום הזה מועצמות, שיהיה להן קול, ואני לא רוצה שאף גבר יוריד אותן, ישמיע את הקול שלו חזק יותר, 'יסגביר' להן על החוויות שלהן. אפשר לראות גברים במרחבים הציבוריים, איך הם מרשים לעצמם להקטין נשים".

מורן נאור ממייסדות קבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" (צילום: לובה פיין)

 

הרשת היא ה"שטח" החדש?

בהרבה מובנים אי ההסכמה על שאלות כגון מי יכול להיות חלק מהשיח הפמיניסטי, מה הוא צריך להכיל ואיפה הוא מתקיים מבטאת פער בין-דורי. שאלות נוספות שחוצות את הדורות הן מהו אקטיביזם פמיניסטי, ומהו ה'שטח' שלו? האם השטח הוא המפגש האנושי, המרחב הציבורי או שהוא הרשת החברתית?

לדעת נאור, הרשתות החברתיות הן ה'שטח' ולשם היא מכוונת. "יש שמזלזלים בקבוצות בפייסבוק כי זאת לא פעולה לדעתם. אבל זאת פעולה חינוכית. יש לנו 34 אלף חברות בקבוצה, יש לי עוד עשרות אלפי קוראים שקטים שקוראים שרשורים. אנחנו כותבות כדי להעביר מסר מסוים, וזו המשמעות מבחינתנו. השטח הוא וירטואלי". לעומתה רואה הקר את הרשת החברתית כחלק מפעילות, ולא כפעילות עצמה: "מצד אחד זה מדהים, וקורים דברים שלא יכלו לקרות במרחב הלא וירטואלי. זה גם המוני ומגייס, ונותן קול לכולנו ולא רק לבעלי הפריבילגיה. משהו נורא דמוקרטי ומאפשר. אבל אחד הדברים שמאוד מטרידים אותי הוא שזה מרחב מאוד אלים. ויש פה גם שאלה כמה זה גורם לתוצאות. הסיפור של metoo מדהים, אבל הרבה מאוד פעמים דברים נשארים רק במרחב הווירטואלי ולא מיתרגמים לעשייה וזה בעייתי. צריך להשתמש בכלי הזה, אבל אסור להסתפק בו".

הפמיניזם בלב המיינסטרים, מעמד האישה ברגרסיה

אז מהם האתגרים הבאים של הפמיניזם, ואיך מתקדמות עוד צעד לשוויון מגדרי? השיחות לא היו מעודדות, ושלושת המרואיינות הזכירו את טראמפ ונצחונו בבחירות כדבר שמעכב ופוגע במאבק הפמיניסטי. לדברי כהן-ברזילי, חלון ההזדמנויות של התנועה הפמיניסטית הולך ונסגר, והפתרון עובר דרך שיתוף הגברים במאבק הפמיניסטי. "פמיניזם עדיין נתפסת כמילה גסה. בחיים עצמם אנחנו ברגרסיה, ואם לא נצליח לגייס את הגברים, אנחנו הולכות לאחור. רואים את הרגרסיה בכל מקום – בתואר ראשון יש רוב לנשים, אבל ככל שמתקדמים בדרגות רואים פחות ופחות נשים. בכל מקום שיש בו כסף וכוח – אין נשים. הן לא מצליחות להיבחר ברשויות המקומיות, הן לא נמצאות בהייטק, לא מצליחות לשבור את תקרת הזכוכית".

הקר מתייחסת גם לשינויים שעוברים על צה"ל והאקדמיה עקב לחצים מכיוון האוכלוסיה הדתית והחרדית: "הרגרסיה קורית גם בחסות הדמוגרפיה, האאוטריץ' של הקהילה העסקית והאוניברסיטאות לאוכלוסיות שעד לאחרונה לא היו חלק מהן, ואז כולם מגמישים את עצמם ביחס אליהן. הסיפור של הדרת נשים הוא מבעית, אנחנו צריכות להילחם על זה שלא תהיה הפרדה מינית באקדמיה ולא יוציאו חיילות מרכבים כי חייל דתי לא מוכן לנסוע איתם, וזה מתפשט".

הקר מצביעה על קושי נוסף – פוליטיקת הזהויות בתוך התנועה הפמיניסטית עצמה. "מצד אחד זה עשה דברים מדהימים לתנועה הפמיניסטית הישראלית. קמו ארגונים של פמיניסטיות ערביות, מזרחיות וחרדיות, וזה ברור שנשים לא יכולות לדבר על מגדר במנותק מהשיוכים הנוספים שיש להן. עבור אישה פלסטינית, לדבר על מגדר כאילו אין כיבוש זה חסר משמעות. הדברים האלה הכרחיים. מצד שני, אנחנו מאוד עסוקות בביקורת אחת על השנייה ובביקורת עצמית. זה פילג את התנועה הפמיניסטית הישראלית עד כדי כך שאפילו כנס שנתי אנחנו לא מסוגלות להרים, וזה בעיני מחיר כבד מדי. בין היתר כי האויבים מבחוץ הרבה יותר חזקים, ועם טראמפ כנשיא ארה"ב אכלנו אותה. ההתקדמות של הפמיניזם היא לא לינארית, ואנחנו מתמודדות עם תגובות נגד מאוד מאסיבית. אם הפוליטיקה של הזהויות והפעולות הדיפרנציאליות גורמות לנו לשכוח מי האויב האמיתי, אז הפסדנו ואנחנו חלשות".

לצד תגובת-הנגד שמתארת הקר, ניתן לראות גם תופעה הפוכה – המושג פמיניזם קנה אחיזה בלב המיינסטרים. "פמיניזם הופכת להיות מילה שנורא נחמד להתהדר בה", אומרת נאור, "כפמיניסטית זה משרת אותי, כי המילה הופכת להיות פחות מפחידה. כשאני ניגשת עם האג'נדה שלי, עם האידיאולוגיה שלי, קצת פחות מפחדים ממני ואני יותר מוצאת חן. אני כבר לא הפמיניסטית הנוראית ששונאת גברים, אני יותר פופולרית כרגע". האם זו הסיבה שהתקשורת חיבקה את #metoo? "לא יודעת להגיד מה עומד מאחורי זה. אין שם אידיאולוגיה רחבה וזה בסדר, כי לא כולנו יכולות לשאת את כל הדגלים בבת אחת. בסך הכל זה קמפיין שבא לדבר מאוד ספציפית על הטרדות מיניות בהוליווד, וזה תפס תאוצה בעיקר כי הוליווד היא הוליווד. האם אותן נשים ילכו אח"כ ויילחמו, האם הן רואות את עצמן כמו הנשים שהתדרדרו לזנות ומכורות לסמים? אני לא חושבת".

אז איך מצמצמות את הפער? לדברי כהן- ברזילי, "אני לא באה מאסכולה שאומרת שצריך שנשים יהיו איפה שגברים נמצאים כי ברור שלא, אנחנו לא נשנה את העולם ככה. אני רוצה ש'גברים ונשים' יעבוד אחרת. אני רוצה להטמיע את החשיבה הפמיניסטית דרך שינוי חלוקת העבודה בבית לחלוקה שוויונית. פמיניזם זה גם עבודה שיתופית. אחד הדברים שעשינו בתא העיתונאיות זה שאין היררכיה, אין מנהלת ופקודות. יש קבוצה של הנהגה, ובקבוצה הזאת מי שמגיעה משפיעה, וזה עבד נפלא. היום מבינים שבצורת עבודה כזאת ללא היררכיה התפוקה גבוהה יותר, זה דבר שבא לנשים בילט-אין. נשים יכולות ללמד גברים איך לעשות את זה".

הקר מציעה לשאוב השראה מאופני פעולה פמיניסטיים מהעידן שלפני הרשתות החברתיות "אני חושבת שצריך לחזור אחורה לפרקטיקה ותיקה של מעגלי דיון. נשב במעגל, יהיו מַנְחָה ומַנְחֶה פמיניסטים, ונדבר. זה צריך לקרות עם חבר'ה צעירים, בתנועות נוער, בקמפוסים בין סטודנטים וסטודנטיות. אין תחליף למפגש הזה, על אף הבעייתיות הידועה שכשיש גברים בחדר הם משתלטים על הדיון. אפשר להתמודד עם זה באמצעות הנחיה מאוד מוקפדת ופמיניסטית. הרבה גברים מרגישים שהם לא יכולים לדבר, שזה לא מעניין מה שיש להם להגיד, ואני באה מעמדה שאני חייבת להבין אותם – אחרת לא הבנתי חצי מהעולם".