מלחמת וייטנאם הרסה והחריבה את המדינה הקטנה במזרח אסיה, דור שלם של משפחות נקרעו ממהרס והמוות שיצרה. המלחמה בה לקחו חלק אחד עשר כוחות צבאיים שונים הייתה בעצם רק עוד נקודת ציון קטנה במלחמה הקרה והגדולה בין שתי המעצמות הגדולות בעולם באותה העת, רוסיה וארה"ב, שקיימו מאבק פוליטי על גבי השטח הקטן של אזרחי וייטנאם וגרמו להרג של יותר מ-3 מיליון אזרחי וחיילי וייטנאם.
בשנת 1973 החליטה ממשלת ארה"ב לפנות את לוחמיה מוייטנאם לאחר מאבק ציבורי פנימי ארוך. בכך התאפשר, שנתיים מאוחר יותר, לצפון וייטנאם להשתלט על הדרום (בעזרת הצבא הקומוניסטי העדיף והמאורגן יותר) ולסיים את המלחמה הקשה שנמשכה משנת 1959 עד 1975. הסיום הסמלי התבצע כאשר צבא הצפון כבש את בירת דרום וייטנאם סייגון ואיחד את המדינה תחת השלטון הקומוניסטי השולט במדינה עד היום.
https://twitter.com/tankfeed/status/947547917560270848
בתחילת 1976 קיבל לי באו מנהל משרד הספורט בוייטנאם משימה חדשה ומיוחדת. הוא נשלח לדרום וייטנאם לסייגון, כדי לארגן משחק כדורגל מיוחד בין קבוצה מהצפון לקבוצה מהדרום. באו רצה שזה יהיה מעשה של איחוי קרעים בעזרת משחק הספורט האהוב בעולם, לכן היה חייב להיות נעים וידידותי, כדי שיעניק במה חיובית לשלטון החדש להתאחד עם האחים בדרום. מסר משמעותי של שלום ואחווה למדינה שרק סיימה את מלחמתה הנוראית ביותר.
החלק הקל יותר של באו הייתה הבחירה בקבוצת הכדורגל שתייצג את הצפון במשחק החגיגי אך בעל הפוטנציאל הנפיץ. הקבוצה שנבחרה למשימה החשובה הייתה הקבוצה הרשמית של איגוד הרכבות טי.סי.די.אס (Tong Cuc Duong Sat) שהייתה באותה התקופה הקבוצה הכי טובה בצפון וזכתה 4 שנים מאוחר יותר באליפות הראשונה של הליגה הוייטנאמית המאוחדת, האליפות היחידה של הקבוצה אי פעם. הסיבה השנייה שלפיה נבחרה הקבוצה הצפונית היא העובדה שאלו היו שחקני איגוד הרכבת שהיו חלק ממעמד הפועלים שבונים מחדש את קו הרכבות שחיבר באותם הימים בין הצפון לדרום.
בגלל המלחמה, השלטון בצפון לא ידע עד כמה טובים שחקני הקבוצות בדרום ולכן החליט לשלוח את שחקני הקבוצה לתקופת אימונים שכללה גם משחקים בסין הקומוניסטית. אחד משחקניה הצעירים של הקבוצה היה הקשר בן ה-16 מאי דוק צ'אנג שאימן ב-2017 במקביל את נבחרת הגברים (זמני) והנשים של וייטנאם. לפי צ'אנג הייתה התרגשות גדולה בקרב השחקנים: "כולנו רצינו להגיע לראות את סייגון, לא ידענו את רמת הכדורגל שם. רובנו לא היינו שם מעולם והיינו נלהבים מאוד כי לפי הסיפורים ששמענו היא הייתה הפריס של מזרח אסיה".
הקבוצה שנבחרה מהצד של דרום וייטנאם הייתה גם כן קבוצה שמייצגת את מעמד הפועלים, קבוצת סי.אל.בי. שייצגה את עובדי הנמל של סייגון. העובדה שהיא הייתה הקבוצה החזקה ביותר באותה התקופה בדרום וייטנאם בנוסף לעובדה שהמשחק התקיים בין שתי קבוצות פועלים התאימו באופן מושלם לתעמולה של הממשל הקומוניסטי. הקבוצה של עובדי הנמל משחקת עדיין בליגה הבכירה וייטנאם וזכתה ב-4 אליפויות בתולדותיה.
המשחק ההיסטורי נקבע ל-7 בנובמבר והפגיש לראשונה בין שתי קבוצות כדורגל מהצפון והדרום לאחר הפסקה ארוכה של 21 שנים. מזג האוויר בסייגון היה מושלם להתמודדות. המארגנים קיוו שלפחות עשרת אלפים צופים יגיעו למשחק המסקרן, אך אחרי השעה 2 בצהריים נדהמו לגלות שהצליחו להידחק בסביבות ה-40 אלף צופים לתוך אצטדיון דונג נאי (שתכולת המקסימום שלו היא של 25 אלף בלבד). אלפי צופים נוספים נשארו מחוץ לאצטדיון והצטרפו לאווירה החגיגית.
המשחק התחיל בלחיצות ידיים בין הקבוצות והאווירה הפשירה מעט. ההבדלים בין שני חלקי המדינה החדשה השתקפו גם בסגנונות המשחק של קבוצות הכדורגל. קבוצת הנמל הדרומית בחרה לשחק במערך 4-2-4 ההתקפי וההרפתקני שמייצגת באותה התקופה את האסכולה הברזילאית של כדרורים, מעבר מהיר בין ההגנה להתקפה והתמקדות יותר על כישרון אישי מאשר מערך קבוצתי. לעומתם הקבוצה הצפונית הושפעה מהאסכולה המזרח אירופאית כאשר מאמן הקבוצה בחר לשחק ב4-3-3 בו המשחק מתנהל בכדורים ארוכים, משחק חילופי מקומות באגפים וכמה שיותר בעיטות מרחוק כ-25 מטר מהשער.
In 1976, as the dust settled on the brutal Vietnam War, one of the most incredible football matches took place as north and south symbolically unified. https://t.co/EsXaPvzhFB #VLeague #Vietnam pic.twitter.com/ijd4CrA3Sh
— These Football Times (@thesefootytimes) November 16, 2017
המשחק עצמו התחיל בצורה חלקה. במהלך המחצית השנייה הקבוצה הצפונית עלתה ליתרון 2:0 והאווירה באצטדיון עם האוהדים הדרומיים החלה להתחמם. רעשי פיצוצים נשמעו מחוץ לאצטדיון ושחקני טי.סי.די.אס הצפונית החלו לחשוש לחייהם, בכל זאת משחק כדורגל במקום שרק לפני שנה וחצי נכבש באבדות רבות ע"י הצד שלהם במלחמה. למרות החששות האווירה נרגעה ככל שהמשחק התקרב לסיומו ונגמר בתוצאה 2:0 לזכות טי.סי.די.אס. הצפונית. עם שריקת הסיום כל האוהדים באצטדיון נעמדו על רגליהם במחווה מרגשת ומחאו כפיים לשני הצדדים.
הפרויקט של לי באו הוכתר לבסוף כהצלחה מסחררת, בזיכרון הקולקטיבי של וייטנאם המשחק הזה ייזכר תמיד כמשחק שעזר להוריד את המתח בין שני חלקי המדינה שלחמו עד כה ארוכות אחד מול השני ואיבדו כל כך הרבה במלחמה. בעזרת משחק הכדורגל הצליחו השחקנים והאוהדים לראות אחד בשני בני אדם בדיוק כמוהם, ששייכם לאותה המדינה ולאותו העם. מבחינת הממשל הקומוניסטי בווייטנאם המשחק בסייגון בשנת 1976 היה המשחק שאיחד את וייטנאם מחדש.
