דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום רביעי ל' בסיון תשפ"ב 29.06.22
26°תל אביב
  • 21°ירושלים
  • 26°תל אביב
  • 25°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 25°באר שבע
  • 36°אילת
  • 28°טבריה
  • 22°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
תרבות

קולנוע / 'האופה מברלין': סרט אסתטי בנושא טעון, שכדאי לראות

בתקציב דל הצליח הבמאי אופיר ראול גרייצר להרים סרט מרשים ומסקרן על זוגיות כפולה, שמציג את המציאות הישראלית כפי שהיא ולא מייפה אותה | עם זאת, בחלקים מהסרט גולש הטון המאופק שבו לכדי חוסר בדרמה ובעניין

הסרט 'האופה מברלין' (צילום באדיבות סרטי נחשון)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

יוצר קולנוע עם אפס תקציב, שנדחה על ידי רוב קרנות הקולנוע, מצליח להרים סרט שלם ועוד ברמה אסתטית גבוהה. צריך להוריד את הכובע בפני במאי "האופה מברלין", אופיר ראול גרייצר, ושאפו גדול – על אחת כמה וכמה כשמדובר ביוצרים ישראלים משלנו, ורק בשביל זה הייתי קונה כרטיס לסרט. זהו אופיים של סרטי ה"אינדי" בקולנוע האמריקאי (מהמילה independent – עצמאיים), סרטים מצוינים חסרי תקציב שאינם מוצגים בדרך כלל בישראל. יחד עם זאת, לצד השבחים, יש לי גם ביקורת על הסרט.

הסרט נוגע בנושא ייחודי: זוגיות כפולה של הומוסקסואלים (או ביסקסואלים) המקיימים יחסים כפולים – נשואים לאישה, ובמקביל מקיימים מערכת יחסים עם גבר. "האופה מברלין" מספר על ישראלי נשוי, שעקב עבודתו חי בקו ירושלים-ברלין, מתאהב באופה בבית קפה-קונדיטוריה בברלין, ובאחת הפעמים שהוא חוזר לישראל הוא נהרג בתאונת דרכים. מכאן מתחיל לעבוד המנוע של העלילה: תומס, האופה, נוסע לירושלים להתחקות אחרי חיי אהובו, ויוצר מפגשים עם אשתו של המת, ענת, אחיו (הדתי, כיפה סרוגה), בנו ואמו, כאשר האחרונים אינם מודעים להיותו של האופה בן זוגו של קרובם המת. מה יהיה? מה יקרה אם וכאשר הוא ייחשף בפני בני המשפחה? הצופה מסוקרן, נושא רגיש הנושא בחובו חומר נפץ.

הסרט 'האופה מברלין' (צילום באדיבות סרטי נחשון)

נושא צדדי כביכול המובא בעלילה, כחלק מייסוריו של תומס בישראל, הוא הקשיים שמערימים על תומאס בעבודתו כאופה בירושלים, מכיוון שלגוי שכמותו אסור על פי ההלכה לאפות ליהודים, אפילו לא להדליק תנור אפיה. נושא זה נחשף בימים אלה במלוא העוצמה בעיר כרמיאל (!), כאשר הרבנים שללו רישיון כשרות למסעדה בעיר מכיוון שהמבשלים שם הם גויים, כלומר טבחים ומלצרים ערבים ועולי ברית המועצות שלא קיבלו אישור ליהדותם. היות והסרט "האופה מברלין" מוצג גם בגרמניה, מעניין איך יקבלו הגרמנים את מנהגיו של "השבט הפראי" על מנהגיו המוזרים בישראל המתהדרת בכתר של אומת הסטארט אפ. לזכותו של הסרט שהוא אינו מציג שיפוטיות בנושא, אבל גם הישראלי החילוני שאינו מודע לחוק הלכתי זה, לא נותר אדיש לתופעה המוזרה.

אנשים שאינם אוהבים יהודים בגרמניה ובאירופה יאהבו את החלק הזה בסרט, אבל אין מה לעשות – זו האמת, וזוהי דוגמה לצורך בעצמאותו של היוצר. גרייצר אינו יכול להיות חשוד באנטישמיות כפי שה'מירי-רגבים' רוצים, ואינו שליח של הממסד "החייב לתדמיתה של ישראל בין הגויים". גם אם האשימו אותו חלק מחבריי כעוכר ישראל ומנצל את חולשת הדת היהודית כסנסציה לקדם את סרטו, הוא לא מירי רגב ולא דני דנון, מגן שלומי ישראל שחשוד לכאורה בשחיתות

ואחרי המחמאות, אעביר את ביקורתי, שאעשה בזהירות המרבית כראוי ליצירה מקומית שנעשתה בדם, יזע ודמעות. היטיב להציג חולשת הסרט אדם, מהנדס בוגר טכניון במקצועו שצפה בהצגה החגיגית ואמר (אני מנסח מתוך שמיעה): "אינני מומחה לקולנוע, אבל חשתי שיש פער גדול בין הצד האסתטי המרשים של הסרט, לבין הצד של פיתוח הדמויות והעלילה שנראה הרבה פחות מרשים". והמבקר-המהנדס שלמד דרמה כמקצוע הומני בטכניון, כך ביררתי, צדק. הוא מוכיח, אגב, כמה חשוב לאנשי טכנולוגיה ללמוד לימודים הומניים.

הסרט 'האופה מברלין' (צילום באדיבות סרטי נחשון)

ואכן למרות שבחי הביקורת, וזכייתו בפרס ירושלים, הרי ששני השלישים הראשונים של הסרט, בהם מוצגת שהייתו של האופה בירושלים, נעים בחוסר עניין דרמטי, חוסר ריגוש. לי זו נראית בעיה תסריטאית מחד, ומשחקו הלא מרשים של הדמות הראשית תומס (טים קלקהוף) מאידך. מותר לדמות קולנועית להיות פסיבית, כפי שמוצג הגיבור. במקרה כזה אתה מצפה ששורה של לחצים וקונפליקטים ייראו מנקודת מבטו ויניעו את דמותו הדרמטית. לדוגמה – בסרט "פרסונה" של אינגריד ברגמן, הדמות הראשית שמגלמת ליב אולמן, לא מדברת לאורך הסרט, אבל הלחצים הקשים מבחוץ משפיעים על הצופה להזדהות עם הדמות. כך, גם בעזרת כשרונה הגדול של השחקנית, אנחנו מקבלים דמות מרתקת ומרגשת. גם טום קרוז בסרט של קובריק "עיניים עצומות לרווחה" היה דמות פסיבית מאוד, אבל איזו עוצמה במשחק, איזה אירועים עוברים עליו. אני לא בא להשוות, רק נותן דוגמה.

ב"אופה מברלין" זה לא קורה לטעמי, ומחצית הסרט עוברת במשחק די לא מתפתח של הגיבור. הבמאי מצהיר שהוא דרש איפוק מהדמויות, זה יפה מאוד, אלא שכאן זה לא איפוק של דמות שבוערת מבפנים. בלי דרמה בנפש של הגיבור אין סרט. לעומת זאת החלק השלישי של הסרט מרגש, קולנוע מרתק.

לעומתו אציין את משחקה המצוין ורב-הרבדים של שרה אדלר, שמגלמת את ענת – אלמנתו של אהובו המת של תומאס. דמויות חלשות בסרט הן של אחיו של האהוב, דמות סטראוטיפית של דתי, ושל אמו של המגולמת על ידי סנדרה שדה, שלא תורמת לסרט.

הסרט 'האופה מברלין' (צילום באדיבות סרטי נחשון)

עבודתו של הצלם עמרי אלוני מעולה וללא דופי, ומעניקה תחושה של סרט רב-תקציב,  שהצליחה "לרמות" אותי מפיק ובמאי רב ניסיון, ולחוש כאילו זה אכן כך. אולי זו הסיבה ששמעתי תגובות מסוג "סרט כזה לא רגילים לראות בישראל". זוהי גישה פרובינציאלית עקומה-בורגנית בעליל. יש לי חדשות בשבילכם: בישראל מצלמים סרטים ברמה אסתטית גבוהה ביותר שזוכים להערכה בכל העולם, ואין לנו במה להתבייש, פשוט צריך לראות אותם…

חברים וחברות שלי אוהבים סרטים, בעיקר אם יש בהם ניחוח מפריז או ברלין כדוגמת "האופה מברלין" (יוצריו הישראלים הם מבחורינו החיים בברלין). רבים מחבריי אינם אוהבים סרטים שמראים תמונות משכונות ועיירות פיתוח, שנראות הרבה פחות מרשימות מירושלים ומברלין. "בקולנוע אנחנו רוצים אסקפיזם ולא לראות את המציאות היומיומית", הם אומרים. אין לי מה להתווכח עם טענות אלה, שאפשר להבין אותן ברמה האנושית. חלקם גם רצים לראות כנסיות בטיז-אל-נאבי בחו"ל וחוזרים מלאי התפעלות, בעוד אותם האנשים ממש ידירו רגליהם מכנסיות מקסימות בנצרת. למה? ככה עובדת פרובינציאליות. את הסרט הישראלי "פיגומים" שמצלם מציאות לא משובבת, שלא נעימה לחלק מחבריי – אוהבים מאוד מאוד בחו"ל. גם חברי צוות השיפוט בפסטיבלים כאן סובלים מאותה תסמונת פרובנציאלית, למרות שמן היושר אציין כי "האופה מברלין" זכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל הקולנוע הבינ"ל הוותיק קרלובי וארי. ככה זה. לכו לראות את הסרט ותשפטו בעצמכם.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!