בלילות הוא חולם בשפה שאיש לא מדבר. מאז שאחיו הלך לעולמו הוא נותר האדם היחיד בעולם הדובר את שפת הטאושירו – שפה נכחדת של שבט נידח ביערות הגשם של האמזונס בפרו. קוראים לו אמדיאו גרסיה גרסיה והוא לא רואה טעם בשימור שפתו – שכן אין לו עם מי לדבר בה כבר שנים רבות. הוא רק מקווה שהעולם לא ישכח שהיה פעם שבט קטן במעבה היער, שבט טאושירו.

כתב הניו-יורק טיימס, ניקולאס קייסי, שט לכפר המבודד אינטוטו שבפרו כדי לראיין את אמדיאו גרסיה גרסיה והביא לנו מפגש נדיר עם אדם הנושא בחובו תרבות נכחדת. אמדאו סיפר לו על הפעם האחרונה בה שוחח בשפת הטאושירו עם אחיו חואן לפני שזה הלך לעולמו. "חאיטאוויה", אמר לו חואן, "אני חולה מאוד". הם שטו במורד הנהר, השנה הייתה 1999, ואחיו הלך לעולמו.  "הדבר המוזר היה שלוותו של אמדיאו", אומר לניו יורק טיימס תומאס ויאלובוס, מסיונר נוצרי שהיה לצדו כשחואן מת. "שאלתי אותו איך הוא מרגיש והוא ענה לי: 'עכשיו זה נגמר בשבילנו'". אמדיאו דיבר אז בהיסוס, בספרדית קלוקלת, הדרך היחידה שבה נאלץ לתקשר עם העולם מאותו הרגע. לא היה עוד איש בעולם שדיבר את שפתו. כל תרבותו התרכזה פתאום באדם בודד.

שפות מועברות על פי רוב במשפחה — מאם לבת. אבל אמדיאו פירק את משפחתו עשרות שנים לפני שהבין את ההשלכות שעלולות להיות לכך על תרבותו ועל מקומה בהיסטוריה. את חמשת ילדיו שלח לבתי יתומים לאחר שאשתו עזבה אותו בשנות ה–80 של המאה הקודמת. היום הם פזורים ברחבי אמריקה. לא הייתה לו ההזדמנות ללמד אותם את שפתו. מנהיגים אינדיאנים מקומיים, בני שבטים אחרים, שרצו ששפת הטאושירו לא תיעלם ביקשו מאמדיאו להיות למורה. אך אמדיאו הבודד, שכל עולמו חרב, היה שקוע בדיכאון ומכור לאלכוהול – והוא לא הצליח למצוא את הכוחות להעביר הלאה את שפתו.

בני השבט נעלמו למעבי הג'ונגל בפרו לפני דורות, בניסיון להציל עצמם מהפולשים, שכלי הנשק שלהם ומחלותיהם הביאו אותם לסף הכחדה. בסיומה של המאה ה–20, רק זרים מעטים נחשפו לבני טאושירו או שמעו את שפתם, בהם ציידים מזדמנים, מיסיונרים נוצרים, או סוחרי גומי חמושים שניסו לשעבד את בני השבט לפחות פעמיים. רבים בשבט מתו ממחלות שככל הנראה הגיעו אליהם מהמבקרים המעטים שבאו מבחוץ. בלי רובים ובלי תרופות הם מתו בזה אחר זה. ביום שבו אמדיאו העלה את אחיו הגוסס על הקאנו, שני האחים היו אחרוני השבט, שרידיה האחרונים של תרבות שמנתה בעבר אלפים.

אמדיאו חי כעת לבדו בבית הבנוי מקרשים מאחורי מגדל מים בפרו, ואת רוב הימים הוא מעביר בשתיית אלכוהול. הוא רוצה נואשות לדבר את שפת הטאושירו ולשמוע אותה. בבקרים הוא יושב לבדו במרפסת הקדמית של ביתו, ומדקלם את הדברים היחידים שנכתבו אי־פעם בשפתו — פסוקים מהתנ"ך שתורגמו לטאושירו על ידי מיסיונרים שבאו לנצר את בני שבטו לפני שנים רבות. בין השאר, קורא אמדיאו את סיפורו של לוט מספר בראשית. מדקלם איך הוא ומשפחתו היו הניצולים היחידים מחורבן סדום ועמורה.

הטאושירו איננה השפה היחידה שנכחדה בשנים האחרונות. ב-10 בפברואר 2010, הלכה לעולמה בגיל 85, בוֹה, הניצולה האחרונה משבט בו [Bo] באיי אנדמן. בוה נותרה בשנותיה האחרונות דוברת לשון 'בו' היחידה בעולם, לשון המוערכת כאחת מעשרת השפות הקדומות ביותר המוכרות למדע. על פי המחקרים, שבטי אנדמן התיישבו באיים לפני כ-65,000 שנים, ומאז חיו בניתוק יחסי מהעולם. כך שרדה תרבותם הייחודית, אחת מהעתיקות בעולם. השבט שמנה כ-5,000 בני אדם בשנת 1858 כשהבריטים כבשו את איי אנדמן, ניזוק ונעלם אט אט לאורך שנות הקולוניאליזם. מותה של בוֹה הוא גם מותו של השבט. את שפתם הייחודית לא ידברו עוד.

השנה החליט משרד התרבות של פרו להמשיך במשימה להצלת השפה הנכחדת. בלשנים ממשלתיים, שעבדו עם אמדיאו, יצרו מאגר של 1,500 מילים בשפת טאושירו, 27 סיפורים ושלושה שירים והם מתכננים להפיץ את ההקלטות בקרב אקדמאים המתעניינים בשפה.

זה מרוץ נגד הזמן, ונגד הזיכרון של אמדיאו שלפעמים בוגד בו, אחרי שבמשך שנים לא היה לו עם מי לדבר בשפת הטאושירו. אך בלשנים המעורבים במיזם אומרים שאפילו אם השפה תיעלם במותו של אמדיאו, לפחות יישאר ממנה תיעוד.

"זו הפעם הראשונה שבפרו נעשית מחווה כזאת", אמר לניו יורק טיימס אוגוסטין פניסו, הבלשן הראשי של הפרויקט. בפברואר האחרון הטיסה הממשלה את אמדיאו ללימה, ושם קיבל מדליה על תרומתו לתרבות הפרואנית. אמדיאו מכיר בכך שלא העביר את שפתו לחמשת ילדיו, אך הוא מתנחם בעובדה שהם לא בסכנה. גורלם היה שונה מגורל קרוביהם, שאבדו ביער. אחד מילדיו, דניאל, אפילו היה בקהל כשקיבל את המדליה. אחרי הטקס השניים התחבקו, ודניאל הציג בפני אמדיאו את בתו בת ה–6. זו היתה הפעם הראשונה שאמדיאו ראה מישהו מנכדיו. "אני רוצה להתגאות באבי, בשבט שהיה לנו ושבו נולדתי", אמר דניאל שעובד כפועל בניין בלימה.

בקיץ האחרון, באחד הערבים, ישב אמדיאו לבדו והחל לדבר בשפתו. הוא אמר משפט אחד בשפת הטאושירו ולאחר מכן תרגם אותו לספרדית. הוא חזר שוב ושוב על התהליך על אף שהשמש שקעה והלילה ירד. השעה כבר היתה מאוחרת, קול הצרצרים והצפרדעים התחזק, אך קולו של אמדיאו גבר עליהם. "אני טאושירו", אמר. "יש לי משהו שאין לאף אחד אחר בעולם. באחד הימים, כשאסתלק מהעולם, אני מקווה שהעולם יזכור".