שיר הלל לחמלה כאנטי-תזה לאכזריות וחוסר התחשבות בזולת, עומד ביסוד לסרט עוצר נשימה, לטעמי הטוב ביותר של 2017 שיצא לאקרנים רק לקראת סופה, זוכה פרס דב הזהב היוקרתי בפרס פסטיבל ברלין. בסרט "על גוף ונפש" ההונגרי יש הכול: תסריט שהוא לא רק יוצא מהכלל אלא יוצא דופן בחכמתו ובשונותו, בימוי שלא לומדים אותו בבתי ספר לקולנוע (עליו מנצחת במאית ותסריטאית, לא מוכרת לי, אילדיקו אניידי, שכולי קנאה אליה), משחק נהדר של כל השחקנים שבא לבכות מעונג, צילום מושלם עריכה מצויינת, מוזיקה…החסרתי משהו?

זה סרט מוזר מבחינה אחת: שתחילתו לא מבשרת, כביכול, את עוצמתו הנדירה. גם התקציר שתקראו בעיתון מחמיץ את הנקודה, בשל חולשתו לתאר את הסרט הגדול הזה. אני מבין את כותבי התקציר, זה קשה, עד כדי כך מיוחד הוא הסרט.

הסרט אומר לנו בעצם: בני אדם, אתם לא חסים, לא על העולם, לא על בעלי החיים ואתם גם לא חסים איש על רעהו – לא קשובים אל מה שנראה שונה מכם. אני, במאית הסרט, באה להראות לכם, ומבטיחה לכם שבסוף הסרט תשכילו להתייחס אחד אל השני, אל בן/בת זוגכם באהבה, שפירושה לאהוב את מה שיש בה/בו ולא לחפש מגרעות. לתת את עצמכם, בלי תנאים אבל גם בלי הקרבה. היא מיותרת. רק לתת. רק לאהוב. זה סרט פסיכותרפי, שלא נעשה כמוהו מאז הבמאי אינגמר ברגמן. בגלל סרטים כאלה כזה אני מודה לעצמי שאחרי לימודי הכלכלה הלכתי ללמוד קולנוע.

הסרט מתרחש במפעל רגיל מאוד, בעצם בית מטבחיים שמתפקד כמפעל רגיל: מחשבים בדיקת איכות (טיב חלקי הפרה הנשחטות), מתחילתו של הסרט גם אוכל בשר כמוני חוטף הלם (לא מגעיל בכלל, רק מכניס אותך להלם), בלי תעמולה נגדנו אוכלי הבשר, הוא מגיש לך למחשבה באופן מתוחכם מה אנחנו מעוללים אחד לשני בעולם הזה.

אבל זוהי רק ההתחלה, סבלנות עוד מעט יגיע עיקר הסרט. פתאום נכנסים לסרט זוג איילים מלחכי עשב בשלג , מה עושה סצנה זו בסרט? ובכן, גם מנהל המפעל הנראה קר רוח לכאורה, אדם בודד ומתבודד מרצונו מבני אדם, נכה פיזית, וגם מנהלת בקרת האיכות הנראית נכה רגשית, אספרגרית, גאון בזיכרון אבל בעייתית מאוד בתקשורת עם בני אדם, חולמים בדיוק בדיוק את אותם חלומות על איילים נהדרים בשלג. בתחבולה קולנועית, נחשף בפניהם שלשניהם אותם חלומות (אם הייתי מגיש תסריט כזה ללקטורים בקרנות קולנוע סביר שהם היו דוחים אותו כמופרך, ואני מבין אותם).

החל מגילוי תופעה נדירה זו מתחיל הסרט בהבניית היחסים בין השניים, כשאל העלילה מתווספים אלמנטים בהתנהגות בין בני אדם במפעל המתוארים בצורה אמינה. אין אנשים רעים, גם אין טובים במיוחד, יש אנשים שלא מבינים אחד את השני ויש אנשים שמבינים. אפילו הפסיכולוגית שמגיעה למפעל לחקור את התופעה חושבת שהשניים עובדים עליה. בחברה החשדנית, והחד-ממדית שלנו, אנשים מוזרים מתפרשים לעיתים כתחמנים, טיפשים, הכול חוץ מבני אדם שאם תחשוף את נדירותם תגלה את היופי שבהם.

בצורה גאונית חושפת הבמאית את עיקרו של הסרט: הגבר והאישה לומדים, בדרך המאוד קשה, על עצמם ועל "הדפקטים" אחד של השנייה. בצורה גאונית לא פחות, מגישה הבמאית בית ספר של הבנה בין בני אדם. יחי התום!

אחת הסצנות המרתקות מספרת על כך בבית המטבחיים יש גלולה לזירוז הייחום של השוורים: "יאללה שור, אין זמן, אתה עבד של השיטה כמו יתר הפועלים. אל תבזבז לנו את הזמן בשטויות, תגמור מהר!". בסצנה אחת הבמאית תופסת שתי ציפורים שהן אותו צד של המשוואה החברתית: יצורים חיים שהם גם קורבנות השיטה הקפיטליסטית וגם אלגוריה לבני אדם. "תגמור גבר קטן שלי, זה מה שמצפה ממך החברה! אחרת נביא לך פרוזק". אלא שאחד מהעובדים גונב את התרופה לצרכים עצמיים, המשטרה חוקרת וכאן משתלשלת מיני עלילה משולבת בהומור ועצב, פנינה קולנועית שמשתלבת בעלילה המרכזית.

אם מישהו חושב ,ואני יודע שחושבים, שיש מסרים כאן של החברה הקומוניסטית ההונגרית על שחיקת האדם, הרי טעות גדולה בידו.  אירופה וארה"ב נורא אוהבים סרטי ביקורת על משטרי מזרח אירופה בעבר. ואולם, זהו מפעל רגיל בגלובליזציה, מקסימום רווח ומילוי ציפיות הנדרשות ממך.

בסרט יש אנשים רגילים, הסובלים מבדידות ורוצים אהבה, אך לא תמיד יודעים להביע את עצמם. וכמו בהרבה מערכות יחסים הבעיה היא חוסר הבנה הדדית שזה הבסיס לרוב התקלות בזוגיות או בחתירה ליצור אותה: "אני מגיב כמו שאני מגיב כלפיה כי חשבתי שאני מבין למה התכוונה". אבל לא גבר או אישה נחמדים, לא הבנתם אחד את השנייה, אתם רק מתעקשים לומר שהבנתם.

בשבוע שעבר קראתי ב"הארץ" כתבה של בילי מוסקונה, שכול כולה הלקאת הגבר האוניברסלי בעוון חטאו הגדול: רצונו לחדור עם כלי זינו לאישה האומללה. החדירה היא אם כל חטאת. הגבר צריך לבקש מהאישה סליחה כל יום, כמו תפילת שמונה עשרה אצל הדתיים, ויש סדנאות כאלה שבישראל יש מאתיים אלף משתתפים. גישה זו, עליה סומכות מומחות מגדר, הופכת את האישה ליצור חד ממדי, ואת הגבר באשר הוא לאויב על.

במאית "על גוף ועל נפש", לא נופלת למלכודת אקט שלילת החדירה הגברית, ולא על צורך האישה לקבל אורגזמה בדרך הרגילה. הבמאית מציגה גישה פסיכולוגית חכמה ובוגרת  גם כלפי הגבר החודר, וגם כלפי האישה שאינה יודעת מה הן תחושות מיניות. שניהם יכולים לנצל את יכולותיהם הבלתי שגרתיות לחוש אהבה, למרות נכויותיהם הם מצליחים להשלים פערים. בשביל זה צריך ללכת לסרט.  הייתי בסרט בהקרנה רגילה. הצופים לא קמו ממקומם גם כשהסתיימו כותרות הסיום. שם הסרט "על גוף ועל נפש" קולע מאין כמוהו. קראתי שהבמאית לא יצרה סרט מאז 1989 כיוון שלא הצליחה להשיג תקציבים. וואו! נס קולנועי, רוצו לראות.

הסרט "על גוף ונפש" מציג בבתי קולנוע של רשת "לב" ובמספר בתי קולנוע נוספים. זמני הקרנה