ספיר סבן | כל המדינה | מילים: נדב אסולין | לחן: אסף צרויה
"כל המדינה רוקדת
תרימו לכוכבת
יש לה מחזרים
אבל אין לה אהבה"
ספיר סבן, זכתה בעונה הרביעית של הריאלטי הכי פחות מוצלח בטלוויזיה, דה וויס, מה שלא מעיד עליה עצמה. סבן היא חיה רעה. חורכת את המסך, עם קול מעולה, מלא, ובחירות מצויינות של שירים, עד כה. 'אני לא אשמה' זה המנון קורע לב ומרגש, בלי קשר לקליפ המושקע וההדוניסטי של אריסה, ו'לא חוזרת' זו אחלא אחלא שיר, על הקליפ, אני מודה, פחות עפתי.
הבעיה המרכזית עם החדש של סבן היא בעצם שהוא לא חדש, וכל השירים שסבן קיבלה השראה (אני עדין) מהם, טובים יותר. השימוש בקריינות לפני השירה, וגם השימוש במילה "כוכבת" מזכירים מדי את 'כל העיר שלנו' המרים של טסי ובן-זקן. כשסבן מונה את המחזרים שלה אני נזכר ב'גברים גברים' המצחיק והכיפי של רינת בר, ובאופן כללי לשיר על כמה בחורה רוצה להתחתן והקשיים שנערמים בפניה, זה מאוד 'חגיגה' של שרית.
זה לא רע להיתלות באילנות גבוהים, ומגוון הזמרות עם הגוון המזרחי מצומצם מאוד, ככה שבאמת כל הבאה ברוכה הבאה, אבל השיר פשוט משעמם.
אובג'קשן.
בהרבה מובנים התוכן של הרבה מאוד מהמוזיקה הים תיכונית ששרות נשים, הוא פמיניסטי מאוד. בפמינסטי אני מתכוון לזה שאם פעם מרגול שרה על חומות חימר, היום סבן שרה, "תראה אותה, יש לה עבודה, היא לא צריכה ממך טובה, אז תזוז בבקשה". חומות החימר הללו, שתיארה ברגישות רחל שפירא, נשברו בגלל הרבה מאוד מהפכות חברתיות, כלכליות, סוציולוגיות, טכנולוגיות ועוד, אבל יתכן שנבנו חומות חדשות, מחומרים אחרים?
כמה עלתה שרית חדד
חתונה היא אחד הסמלים של הסדר החברתי הנוכחי, ההטרו נורמטיבי, המיושב, המעיד על זה שאתם בדרך הנכונה. עבור המוזיקה המזרחית חתונה היא גם בסיס האם של ההצלחה. אם האורחים קמים לרקוד, ויותר מזה אם הדיג'י יודע שהשיר שלך ירים את הקהל, את בדרך הנכונה. לכן הבחירות האישיות והמקצועיות של שרית כל כך מפתיעות, ועוד יותר זה, ההצלחה שלה כל כך לא ברורה מאליה. את שיא ההתגרות של שרית במוסד החתונה, אפשר לסמן בשיר כמה כמה, גם הקליפ המעולה והמילים המתריסות של קובי אוז הנדיר, מספרים על מה זו חתונה באמת.
"אז אולי במקום לצעוק על כולם לצאת מהארון, בואו נייצר עולם שבו כל הנשים יכולות לצאת מהבית", כתבה והקריאה יעל משעלי המעולה, בפרפורמר שעשתה לאחר הרצח במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2015. לא יודע אם סבן בארון כזה או אחר, אבל מהבית היא יצאה מזמן, והיא לא לבד.
הנשים החדשות שהזמרות המזרחיות שרות עליהן יוצאות מהבית, משחקות בגברים, מרוויחות כסף, יש להן דעות, חברות, חלומות, מחזרים וסטוצים. הן יוצרות את המציאות, הן מלכות, הן על הבמה והן הכוכבות של ההצגה, לא דמות שולית, לא מצחקות באוהל, לא נחבאות אל הכלים, אם כבר הן שוברות את הכלים.
פעם שמעתי בתוכנית רדיו על ספרות ביקורת על ספר של סמי מיכאל (אם אני לא טועה). האישה ברדיו קבלה על כך שסופר גבר כותב סיפור בו הגיבורה הראשית היא אישה. היא הקריאה טקסט מתוך ספר של מיכאל, בו הוא מתאר, בתור הגיבורה, איך היא רואה את הבועות מתנפצות באסלה, תוך כדי שהיא משתינה. הבעיה היא, אמרה האישה מהרדיו, שנשים לא רואות את השתן שלהן באסלה, זו חוויה של גברים, וככה זה כשגבר כותב דמויות נשיות – זה לא אמין.
בזה, בערך, מסתכמת הביקורת שלי על הזמרות המזרחיות החדשות. את המילים, את לבני הבסיס של השיר, הן לא כותבות. יותר מזה, מי שכותב אותן הם רק גברים. אין, או לכל הפחות אני לא מכיר, אף טקסט מהשנים האחרונות, במזרחית הפופולרית, שכתבה אישה. זה לא עניין שולי, יש פה דור שלם של נערות ונערים, שהחוויה של נשים כפי שהיא משתקפת עבורם משירים של זמרות מזרחיות, מעוצבת ע"י גברים.
אז תקנה כרטיס
ההצגה רק מתחילה
אני לא יודע אם אישה היתה כותבת את השיר הזה אחרת, אבל לפחות היא לא היתה קוראת לאף אחד 'חמדן'.
