דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.6°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 16.9°חיפה
  • 17.9°אשדוד
  • 19.7°באר שבע
  • 23.6°אילת
  • 15.9°טבריה
  • 19.7°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

פרולוג

כשהבנתי שאני חולה בדיכאון קליני היו שלושה דברים שסייעו לי בהתמודדות; למידת המחלה והבנה שאני ייחודית אך לא מיוחדת – שיש עוד אנשים כמותי. ההבנה שאני זקוקה לעזרה ושההרגל 'להסתדר בכוחות עצמי' הוא מבוי סתום. ואולי הדבר המשמעותי ביותר הוא שאני צריכה לעזור לסובבים אותי לעזור לי. ההבנה הזו גרמה לי להחליט: "הדיכאון שלי הוא לא טאבו, לכל מי שרק רוצה לשאול או לדעת אני אפתח את הצוהר לחווית הדיכאון שלי".

רגע לפני שאחלוק איתך בשורות הבאות ובבלוגים הבאים את סיפור הדיכאון שלי והגילויים שלי במרוצת השנים חשוב לי לכתוב דבר אחד. זהו סיפור הדיכאון שלי. אני מדגישה זאת כי כל דיכאון הוא אחר, כל אדם הוא שונה, כל אחת חווה את הדיכאון שלה אחרת. המילה היחידה הזו שנקראת דיכאון שמאובחנת רק על ידי זיהוי מקבץ סימפטומים (אפרט אותם בבלוגים הבאים), מקשה עלינו גם לזהות את הדיכאון אבל גם להבין את הייחודיות של כל דיכאון. יש דיכאוניים שהם אובדניים, יש דיכאוניים שהפסיקו לתפקד ויש כאלה שמתפקדים ומחביאים את הדיכאון שלהם בעבודה אין סופית במשרד. אז כן, הבלוג הזה אולי יציג תובנות כלליות, אולי יסביר על המחלה, אולי יתן לך כלים להתמודד עם הדיכאון שלך או לתמוך בקרובים לך, אבל הבלוג הזה הוא לפני הכל הסיפור האישי שלי, הדיכאון שלי.

במרוצת השנה האחרונה התבקשתי לשוחח על הדיכאון בפורומים שונים, כתבתי בפייסבוק, חברים ואפילו מכרים מזדמנים מצאו בי כתובת לשתף במחלה שלהם או של קרוביהם. בהתחלה זה היה קשה ולאט לאט נחשפתי לחשיבות בחשיפה זו. כולנו נמצאים סביב חולים ברמות כאלה ואחרות של דיכאון, גם הם וגם אנחנו צריכים כלים על מנת להיות שם עבורם, איתם ובעיקר לשמוע ולהבין יותר את המחלה הזו שנקראת דיכאון.

מהרהרת על הבלוג
מהרהרת על הבלוג

באחת השיחות עם חבר קרוב, סיפרתי לו על שיחה שעשיתי מול כיתת תלמידים ועל התגובות שקיבלתי מהם. התגובה שלו היתה 'אולי כבר תכתבי בלוג על דיכאון!'. השיחה ההיא התקיימה במרץ האחרון, כ-9 חודשים הרעיון הזה התגלגל במוחי. חששתי מהחשיפה, חששתי מכך שאינני אשת מקצוע ושמילותי עלולות להטעות. אך גם התרגשתי, התרגשתי מהזכות שאולי אעזור למישהו או מישהי ולו במעט, התרגשתי מהעובדה שהבלוג יכול להיות כלי עבורי בהתמודדות היומיומית עם הדיכאון שלי, התרגשתי מהאפשרות לתת לאחרים קול ולאחרות ביטוי אם ירצו לשתף והתרגשתי מהציפייה לדעת ולגלות מה מעניין אותך לשמוע, ללמוד ולשאול על דיכאון כי בסופו של דבר הבלוג הזה נכתב עבורך.

אתחיל דווקא מהסוף, תכלס זה לא באמת הסוף אבל זה הכאן והעכשיו של חיי. ברגעים אלה אינני בדיכאון, לא חלקי, לא קל ולא קליני. אני מקפידה לקחת תרופות פסיכיאטריות ולהיות בביקורת, אני לא מוותרת על אף טיפול תרפוייתי ובעיקר אני מקפידה להקשיב לגוף ולנפש שלי כדי להימנע מצניחה חופשית אל פי התהום. חזרתי ואמרתי ואני עוד אחזור ואזכיר: 'הדיכאון הקליני של לפני 6 שנים, זה שהשאיר אותי במיטה 9 חודשים, הוא המקום הנמוך ביותר שהייתי בו בחיי, אך הוא גם הדבר הטוב ביותר שקרה לי – בזכות ההתמודדות איתו קיבלתי את חיי בחזרה'. העובדה הזו כלל לא מבטלת את הפחד לחזור לשם, את איימת הנפילה אבל היא מזכירה לי את האור בקצה המחילה הטחובה, היא מזכירה לי שהייתי שם ויצאתי לחיים.

כל זאת ועוד בפוסט הבא.

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!