יש לי וידוי – אני אוהבת טקסי פרסים הוליוודיים.
בעבר זה היה קשור בעיקר לזה שרציתי להיות חלק מהעולם הזה – זוהרת, אמריקאית, מוכשרת ונערצת כמוהן; בשילוב כמובן של אהבה גדולה לעולם הטלוויזיה והקולנוע.
עם השנים ראייתי הפכה מורכבת יותר ומלאת ביקורת. על כמויות הכסף שנשפכות על הטקסים האלו, על מי זוכה להשתתף באירועים האלו ומי לא מוזמן אליהם בכלל.
שלשום בלילה נערך טקס גלובוס הזהב בו מוענקים פרסים מטעם איגוד העיתונאים הזרים בהוליווד. כמו כל טקס הוליוודי נשפכו שם כמויות גדולות של כסף והכל היה מפואר ונוצץ וכולן היו זוהרות על אף הלבוש השחור. אבל מהטקס הזה אני לא זוכרת מי זכה ומי זכתה. אפילו ההערצה והסלידה שמלוות אותי תמיד כשאני צופה בטקסים אלו, התגמדו לעומת הרגשה אחרת שלא הייתה לי כלפי המעמד הזה – רגש הערכה.
זה התחיל כמה ימים לפני הטקס כששמעתי על כמה שחקניות שהחליטו על אופן הגעה שונה מהרגיל. לא, הכוונה היא לא לשמלות השחורות המפוארות. הכוונה על ההחלטה להגיע עם פעילות חברתיות. וכך מריל סטריפ הגיעה עם איי-ג'ן פו מנהלת ברית עקרות הבית (או עובדות הבית בתרגום המילולי), אמה סטון הגיעה עם בילי ג'ין קינג (אותה גם גילמה בסרט) שפעלה למען השוואת שכר הטניסאיות והקימה את איגוד הטניסאיות, מישל וויליאמס הגיעה עם טארנה בורק מנהלת העמותה האמריקאית 'בנות למען שיוויון מגדרי', וכך שחקניות ופעילות נוספות.
יש אמירה מובהקת מאחורי המעשה הזה – קיים קשר בין נשים בכל מעמד, גזע, דת ומקצוע. קשר זה לא מבטל את הפערים הקיימים בין נשים, לא מבטל את העובדה שחלק מאיתנו נהנות מהחופש להחליט על חייהן וחלק מאיתנו משועבדות מילדות, וגם אינו מבטל את העבודה שיש לא מעט נשים שלוקחות חלק פעיל בדיכוי נשים אחרות. אבל כל זה לא משנה את העובדה שנשות הוליווד, חברות באליטה החברתית, בוחרות לקשור בין המאבק שלהן – שהרעיד את האדמה מתחת לרגליים לבושות הטוקסידו של עמיתיהן הגברים – למאבקים נוספים של נשים אחרות. אמנם מדובר במעשה סמלי, אבל אני חושבת שגם במעשים סמליים יש כוח. מה גם, שלא מעט מנשות הוליווד עושות מעשים גדולים מאלו.
מה שמביא אותי לדבר השני שהערכתי בטקס – הנאום של אופרה ווינפרי. זה אינו הנאום הנחרץ הראשון בטקסים מסוג אלו (ע"ע מריל סטריפ בטקס בשנה שעברה). וגם איני מעריצה נלהבת של אופרה, אבל הדברים שלה נגעו בי מאוד.
בתשע דקות אופרה קשרה בין הצפייה בגבר שחור זוכה באוסקר לראשונה בהיותה ילדה, לסיפורה של טיילור ריסי, אישה צעירה שנאנסה בברוטליות בשנות הארבעים של המאה הקודמת ותוקפיה מעולם לא הואשמו, לרוזה פארקס שעזרה לחקור ולחשוף את הפרשה המזעזעת הזו ושנים אח"כ סירבה לציית לחוק ולפנות את מקומה באוטובוס, לנשים וילדות בכל הגילאים ובכל המעמדות שחיו וחיות "יותר מדי זמן בחברה ששוברה בידי גברים עם יותר מדי כוח", להיותה האישה האפרו-אמריקנית הראשונה שזוכה בפרס על מפעל חיים, לרעידת האדמה שהורגשה בהוליווד בחודשים האחרונים (וגליה הגיעו עד אלינו), לעתיד אותו עלינו ליצור. אלו חיבורים חשובים שעלינו לאחוז בהם, כי בבסיסם הם עומדים על אמת פשוטה – החיים שלנו קשורים, הקול שלנו חשוב, המעשים שלנו משפיעים על הזולת ועל החברה.
"כל האנשים והנשים בחדר הזה מוערכים כי הם מספרים סיפורים. והשנה, אנחנו הפכנו לסיפור" אמרה אופרה. משפט פשוט שמגלם בתוכו המון.
היא העמידה את ההערכה לשחקנים והשחקניות ויוצרי הסרטים והתוכניות במקומה – הערכה על כך שהם מספרים סיפורים, סיפורים שיש לתת להם מקום וקול, כמו הסרט "פרשס" שהיא הפיקה. סיפורים שיש בכוחם לחזק ולתת השראה, כמו הסרט "סלמה" בו השתתפה. ולא פחות חשוב מכך, היא הכירה בכוח שיש בידה ובידי עמיתיה ועמיתותיה בעבורנו. כי עם כל הביקורת והציניות, זה משנה לכולנו שסלמה הייק בחרה לחשוף את סיפורה בפרשת הארי ווינשטיין, זה משנה לכולנו שיש יותר שחקנים ושחקניות להט"ביות, שיש יותר יוצרים ויוצרות ממעמדות שונים ורקעים שונים.
זה אמנם לא משנה הכל, אבל זה משנה.
