קל לחגוג – ומי לא ישמח למצוא סיבה למסיבה? – כאשר שוב מתרגשת עלינו הצבעה באו"ם, וכמה מדינות מתייצבות לצידנו ומפתיעות אותנו בהצבעה, שכם אל שכם, מעטים מול רבים. מיד מתחילות הפרשנויות שמנסות להבין למה המדינות האלה מסתכנות בהצבעת מיעוט יחד עם ישראל וארה"ב, ומנין הידידות המופגנת שהן רוחשות לנו (וסדרת הכתבות "החברות הכי טובות" באתר זה בהחלט מדגימות את התופעה).
יש המוצאים סיבות הגיוניות לרגשי הידידות ולרחשי הלב האוהדים מצד אותן מדינות, ויש המעקמים את האף ומוצאים שרק אינטרס זר הביא אותן להצביע אתנו. אלה כאלה מחטיאים בדרך כלל את העיקר, והוא שההצבעה באו"ם בדרך כלל מנותקת מהעולם האמיתי שם בחוץ, ומבוססת על התנהלויות כאלה ואחרות של קבוצות גאוגרפיות, על סחר מכר שזולג מהוועדות השונות למליאת העצרת הכללית ובחזרה, על יחסים בין אישיים בין ראשי המשלחות (להלן: השגרירים) ועל תחושות בטן שרווחות בקרב חברי המשלחות השונות.
כן, לאו"ם – כמו לדרבי – חוקים משלו. דוגמה נאה לכך, בהקשר הישראלי, היא אירוע משנת 2002: במועצה לזכויות אדם הגישה פקיסטן, בשם ארגון מדינות האסלאם, הצעת החלטה המגנה את ישראל במלים קשות וברוטליות. הימים ימי האינתיפאדה השנייה והתבצרות חמושים פלסטיניים בכנסיית המולד בבית לחם. מדינות האיחוד האירופי מוכנות להצביע עבור גינוי, אבל נרתעות מהנוסח הפקיסטני שנראה להם קיצוני ומוגזם.
גרמניה, בריטניה ואיטליה הצביעו נגד הצעת ההחלטה. למרבית התדהמה, השגריר הצרפתי, שהסביר בנאומו מדוע הנוסח אינו מקובל, הצביע בעדה. עיתון השמאל הצרפתי "ליברסיון" חקר מה פשר ההצבעה התמוהה, שהייתה מנוגדת הן לעמדה שהביע משרד החוץ בפריז והן לעמדת השגריר הצרפתי עצמו. ההסבר המבולבל שקיבל העיתון ממשרד החוץ היה שמדובר ב"השתלשלות של בלבולים ביורוקרטיים", שהם תוצאה של "דיונים ופשרות בלי סוף בעולם הקפקאי של המו"מ באו"ם". כך אמרו הדיפלומטים הצרפתיים, לציטוט. ומה היה לשר החוץ עצמו לומר? הוא התחמק, לדברי הכתב , ופלט: "לא צריך לייחס לאפיזודה הזו חשיבות מוגזמת".
וכך, הצבעה שבעיני ישראל הייתה קריטית מבחינת הלגיטימציה של פעולותיה , נראתה בעיני שר החוץ של מדינה מובילה כסתם אירוע לא חשוב, שממש לא משנה אם הצביעו בו כך או אחרת ואם הייתה עמדה מסודרת או שסתם החתימו כרטיס. לא מתוך איזו רשעות אנטי-ישראלית (אם כי במקרה הספציפי של שר החוץ הובר ודרין, יש שיבקשו לשקול שוב את הקביעה הזו) אלא פשוט משום שזה לא היה בראש סדר העדיפויות המדיני של צרפת.
"כל פוליטיקה היא פוליטיקה מקומית" אמר בזמנו טיפ אוניל, יו"ר בית הנבחרים של ארה"ב מהמפלגה הדמוקרטית. האמירה הזו נכונה בכל זמן ובכל מקום שבו עושים פוליטיקה, בין אם מדובר בפרלמנט ארצי ובין אם מדובר במדיניות חוץ. גואטמלה, לדוגמה: כולם יודעים שנשיא גואטמלה הבטיח להעביר את שגרירות ארצו לירושלים בעקבות הכרזת טראמפ. אבל בודדים זוכרים שב-1995 הודיע יום אחד הנשיא דאז, רמירו דה ליאון קרפיו, שמלאך נגלה אליו בלילה וציווה עליו להעביר את שגרירות גואטמלה לירושלים.
הדברים עוררו הד ניכר, כמובן, אבל לא רק בקרב אוהדי ישראל. התאחדות מגדלי ההל בגואטמלה ביקשה להפגש בדחיפות עם הנשיא. תבלין ההל הוא, מסתבר, ענף היצוא העיקרי של המדינה המרכז אמריקאית, ולקוחותיה הגדולים ביותר הם, באופן לא מפתיע, סעודיה וכווית. מגדלי ההל הבהירו לנשיא שגורל כלכלת המדינה תלוי בביטול החלטתו, אך הנשיא השיב שאינו יכול לסרב לצו המלאך. לבסוף, משהובהרה מידת הנזק הצפוי, הודיע הנשיא רשמית כי הוא לא חוזר בו מכוונתו, אך המלאך לא נקב במועד לביצוע ולכן הנשיא יחליט בבוא הזמן מהו המועד המתאים.
מי שסבור שמדינות מנהלות את מדיניות החוץ שלהן בהתאם לשיקולים רחבים שמביאים בחשבון אינטרסים של כלל משפחת העמים בדרך כלל טועה. ומי שסבור שתמיכה בינלאומית משיגים על ידי אמירת "האמת שלך", נידון לכישלון. מדינות מתנהלות בזירה הבינלאומית מתוך שיקולים ואינטרסים של הזירה הביתית, והדרך היחידה לקדם את ענייניך במערכת הזאת היא להבין מה מעניין את בעלי בריתך הפוטנציאליים ולזהות אינטרסים משותפים. רק על בסיס התחברות למה שחשוב לזולת ניתן לבסס שיתוף פעולה שמשרת גם את ענייננו שלנו.
יגאל פלמור הוא דובר משרד החוץ לשעבר, שירת במערך ההסברה הישראלי קרוב ל-30 שנה
