פרידריך פון האייק, היה אחד הכותבים המוכרים והמשפיעים ביותר של הימין הכלכלי. על אף היותו כלכלן נחשב שאף זכה בפרס נובל לכלכלה, האייק נהג לכתוב על נושאים פוליטיים, משפטיים ופילוסופיים שחרגו מניתוח כלכלי קר. אחד הספרים הנודעים ביותר שלו היה "הדרך לשיעבוד" שהתפרסם בשנת 1944. העיקרון שעמד מאחורי ספר זה היה שהתערבות ממשלתית על כל סוגיה וצורותיה (מקומוניזם מוחלט ועד מדינת הרווחה) מובילה לדיקטטורה.
האייק אומנם התייחס רבות בספרו לגרמניה הנאצית, אולם ספרו לא פונה לגרמנים, אשר מבחינתו הם אבודים בתקופה הנידונה, אלא דווקא לקוראיו הבריטים והאמריקנים, אותם הוא מזהיר שמא ילכו ב"דרך לשיעבוד", ויגמרו כמו גרמניה הנאצית (והאייק משווה כל דבר בספרו לגרמניה הנאצית ומזהיר ללא הרף מהדרדרות אליה). כך לדוגמה כתב האייק על התוכניות הסוציאליסטיות של הלייבור: "אחד החזיונות העגומים ביותר של תקופתנו הוא לראות איך תנועה דמוקרטית גדולה תומכת במדיניות שסופה להביא לחורבן הדמוקרטיה" (ע"מ 140 בתרגום לעברית). בע"מ 48 הוא גרס שהדרישה להגברת המעורבות הממשלתית "יעוררו דרישות גוברות והולכות להעניק לממשלה או לאדם יחיד כלשהו סמכויות… מתפשטת והולכת האמונה שכדי להשיג תוצאות יש לשחרר את הרשויות האחראיות מאזיקי הנוהל הדמוקרטי". עוד בשנת 1978 בראיון מצולם שנערך עמו גרס ש"המבנה הפוליטי הנוכחי דוחף אותנו באופן בלתי נמנע לסוציאליזם… אני חושש שנחזור לסוג כלשהו של דמוקרטיה דיקטטורית, שבה הדמוקרטיה תהפוך רק לכלי לאישור פעולותיו של דיקטטור".

האייק הזהיר שאנגליה ובריטניה כבר הרחיקו לכת יותר מדי והליברליזם מתחיל להישכח בהן מפני התפיסות הסוציאליסטיות והקולקטיביסטיות שמשתלטות עליהן (ע"מ 10), עד כדי כך שהסוציאליסטים חמסו את השם "ליברליזם" ושתומכי ההתערבות הממשלתית מכנים את עצמם בשם ליברלים בעוד והם זאבים סוציאליסטים בתחפושת. אומנם הן עדיין לא הגיעו למצבה של גרמניה הנאצית, אולם אותו תהליך הדרדרות אותו חוותה גרמניה בשל תפיסות סוציאליסטיות כבר נמצא בהן ביתר שאת. אנגליה של ימיו (שנת 1944) נמצאת לטענת ספרו במקום בה גרמניה נמצאה 20 שנה לפני כן, והיא מתקדמת ב"דרך לשיעבוד" בה גרמניה צעדה (ע"מ 128-129). במילותיו של האייק: "דמיון גובר והולך לא לגרמניה של עכשיו אלא לגרמניה מלפני עשרים או שלושים שנה. הרבה קווים שנחשבו אז "גרמניים טיפוסיים" מוכרים ושכיחים עכשיו באותה מידה באנגליה, למשל, והרבה סימנים מורים על המשך ההתפתחות באותו כיוון" (ע"מ 128). בע"מ 129 הוא טען ש"התקדמה אנגליה בעשרים השנים האחרונות בנתיבה של גרמניה". בע"מ 140 הוא מסביר שתוכנית הלייבור לבחירות ב-1945 הם בדיוק אותם רעיונות שהיו בגרמניה שהובילו לעליית הנאציזם ושתוכניות הלייבור "לקוחות כמו שהן מן האידיאולוגיה הגרמנית". העובדה ששבדיה הסוציאליסטית היא המודל עבור הלייבור הבריטי, הוא מקביל בעיני האייק להצבת גרמניה הנאצית בתור מדינת המודל. העובדה ששבדיה הסוציאליסטית היא המודל עבור הלייבור הבריטי, הוא מקביל בעיני האייק להצבת גרמניה הנאצית בתור מדינת המודל.

מצע מפלגת הלייבור לבחירות של שנת 1945 הוא עבורו נקודת מפנה. לדבריו, העיון במצע הלייבור הוא "חווייה קשה ביותר", כיוון שהוא צעד משמעותי לכיוון ה"דרך לשיעבוד". מפלגת הלייבור ומצעה מייצגים "סכנת מוות… לכל מה שחייב אדם ליברלי להעריך ולהוקיר" (ע"מ 140-141). בהקדמה לגרסה האמריקנית משנת 1956, הסביר האייק שעיקר הסכנה נובעת ממדינת הרווחה, שאינה מזיקה פחות מכל מדיניות סוציאליסטית, רק שהיא מסווה את עצמה כמדיניות מתונה (בספרו "חוקת החירות", שנים מאוחר יותר, הסביר שמדינת הרווחה היא האויבת המרכזית של החירות). בהקדמה זו הסביר שמפלגת הלייבור היא מפלגה מסוכנת שמחסלת את החירות ושלטון החוק בבריטניה, ומייצרת "עריצות חדשה" – new despotism. לגרסתו, בריטניה על סף דיקטטורה, ושינוי קל בלבד ידחוף אותה לשם – in Britain to-day, we live on the edge of dictatorship. ווינסטון צ'רצ'יל שעמד בראש המפלגה השמרנית הורה להדפיס את ספרו של האייק ולחלקו כחלק מהתעמולה בבחירות של שנת 1945 כנגד מפלגת הלייבור.

לכאורה, ההיסטוריה הוכיחה שספרו של האייק שגוי. מפלגת הלייבור ניצחה בבחירות בשנת 1945, בנתה את מדינת הרווחה הבריטית המודרנית, הגדילה את התערבות המדינה בכלכלה, אך הדמוקרטיה בה לא נפגעה, והיא לא הדרדרה והפכה לגרמניה הנאצית. אף שבדיה הסוצאיליסטית, שלגרסתו של האייק, הינה מודל מזוויע, לא הפכה לגרמניה הנאצית, ורמת הדמוקרטיה בה הייתה ונותרה גבוהה מאוד. ארה"ב לא הפכה לדיקטטורה בעקבות מדיניות הניו-דיל וכו'. למעשה, בכל המדינות המערביות ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג גדלה מאוד לעומת ההוצאה הממשלתית המקבילה בשנת 1944 בה כתב את ספרו, ואף אחת מהן לא הפכה לגרמניה הנאצית או סתם לדיקטטורה. תחזיותיו של האייק התבדו. כשתאצ'ר עולה היא מנופפת ב"חוקת החירות" של האייק ולא ב"דרך לשעבוד" משום שאי אפשר כבר לטעון ששלטון הלייבור יהפוך את בריטניה לגרמניה הנאצית. הלייבור עלו ושלטו מספר פעמים והיא לא הפכה לדיקטטורה או דומה לגרמניה הנאצית. אי אפשר כבר לטעון את זה כמו שצ'רצ'יל עשה בבחירות של שנת 1945 כשנופף ב"דרך לשעבוד" וחילק אותו כתעמולת בחירות מטעם השמרנים. אם האייק ותומכיו היו כנים הם היו נאלצים להודות בשגיאותיו, אולם האייק מעולם לא התעניין בדמוקרטיה, שהייתה עבורו טריק רטורי בלבד להתקפת מדיניות חברתית-כלכלית שמאלית.

למעשה, בטוויסט אירוני הפך האייק מאוחר יותר למגינם של שליטים דיקטטורים. בשנות ה-70 עלה אוגוסטו פינושה לשלטון במהפכה צבאית שהתרחשה בצ'ילה, תוך סילוקו של הנשיא הנבחר סלבדור איינדה שיישם מדיניות סוציאליסטית. פינושה התגאה באנטי-סוציאליזם וביישום מדיניות ימנית מבחינה כלכלית. במקביל, הוא הרג ועינה עשרות אלפי אזרחים. האייק הפך במהרה לתומכו האדוק ביותר של פינושה במערב.

הוא נסע לבקר את פינושה בצ'ילה בשנת 1977 ופעם שנייה בשנת 1981, למרות שארגוני זכויות אדם העבירו לו עדויות על עינויים ורציחות של מתנגדי משטרו. האייק חזר מביקוריו מלא תשבוחות לפינושה, כתב מאמרים אוהדים עליו בהם הגן על משטרו (וזעם בפעמים בהם לא פורסמו). שרים בממשלתו של פינושה שלחו לו מכתבי תודה על עמדתו התקיפה והנחושה בעד פינושה בתקשורת המערבית. במאמר שפורסם בעיתון The Times, גרס ש"אני לא מוצא אדם אחד בכל צ'ילה שלא מסכים שהחירות האישית תחת פינושה גדולה בהרבה מאשר הייתה תחת איינדה". במאמרו הסביר שמשטרו של איינדה (שנבחר בבחירות דמוקרטיות) הוא מבחינתו המשטר הטוטליטרי היחידי באמריקה הלטינית. האייק אף הסביר שבימיו נפוצים המקרים בהם "חירות אישית הייתה בטוחה יותר תחת משטרים אוטוריטריים מאשר תחת דמוקרטיה", וכדוגמה נוספת ציין את משטרו הדיקטטורי של סלזר בפורטוגל, אותו גם העריץ ושעליו גם הגן. במכתב נוסף אותו פרסם בעיתון The Times, טען ששוק חופשי הוא הכרחי ונחוץ לחירות אישית, ואילו זכות ההצבעה אינה נחוצה לחירות אישית.

בביקוריו בצ'ילה התראיין מספר פעמים לעיתון המקומי El-Mercurio, שם סיפר ששוחח עם פינושה על טענתו בכתביו שדמוקרטיה לא מוגבלת יוצרת כוחות הרסניים, ולכן עלינו להגביל את הדמוקרטיה. לדבריו פינושה ביקש ממנו לכתוב בנושא זה, והאייק שלח לו עותק שיהפוך לפרק באחד מספריו בו גרס שדיקטטורה זמנית מוצדקת וראויה כשהיא משמשת בתור כוח חירום שמגינה על החברה בה החירות בסכנה. האייק הסביר שבמקרה ורעיונות סוציאליסטיים, כולל רעיונות סוציאל-דמוקרטיים, ממומשים, אזי יש צורך בכוח דיקטטורי שיוכל לבטל את נזקם. בראיון עמו סבר ש"דיקטטורה יכולה להיות נחוצה והכרחית לתקופת מעבר. ישנם זמנים בהם מדינה חייבת שלטון דיקטטורי לזמן מה". צ'ילה לגרסתו נמצאה בתקופה שכזו. והוא הוסיף ש"זה אפשרי לדיקטטור לשלוט באופן ליברלי. זה גם אפשרי לדמוקרטיה לשלוט באופן ששולל ליברליזם". הוא אף טען ש"באופן אישי אני מעדיף דיקטטור ליברלי על פני ממשלה דמוקרטית נטולת ליברליזם". ליברליזם עבורו היה בראש ובראשונה מדיניות כלכלית קפיטליסטית, והוא העדיף דיקטטורה קפיטליסטית על-פני דמוקרטיה סוציאל-דמוקרטית.

בשנת 1981 ארגן האייק כנס של אגודת מונט-פלרין, ארגון אינטלקטואלי שבו היו חברים אנשי ימין כלכלי כגון מילטון פרידמן, בצ'ילה. ולא סתם בצ'ילה, הכנס התכנס בעיר ויניה דל מאר, שלא הייתה עיר הבירה או העיר הגדולה בצ'ילה, אלא שהיא הייתה העיר בה תכנן פינושה את המהפכה הצבאית. כאילו כדי לומר שהם תומכים בפינושה ובמהפכה הצבאית שלו.

יש לציין שעוד בשנת 1966, לפני עליית פינושה, הסביר האייק במאמר בשם "עקרונות סדר ליברלי חברתי" ש"זה אפשרי בעיקרון שממשלה דמוקרטית תהיה טוטליטרית ושממשלה אוטוריטרית תפעל בהתאם לעקרונות ליברליים". ליברליזם לפי מאמרו לא זקוק לשיטת הממשל הדמוקרטית. במיוחד הזכיר האייק במאמר זה את הנזק של האיגודים המקצועיים לעקרונות הליברליזם. שנים מאוחר יותר, בראיון אותו ערך בעיתון El-Mercurio, לא שכח לשבח את פינושה על כך ששבר את האיגודים וסילק את "הסכנה" שנשקפה מהם לליברליזם בצ'ילה.

האייק נכשל לגמרי במבחן הדמוקרטי כשהיה מדובר בצד שלו. קל היה לו לדבר על נזקים לדמוקרטיה כשהוא דן בלייבור, במדיניות הניו-דיל וכדומה, אולם כשהיה מדובר בדיקטטורים שהיו בעמדה הכלכלית שלו כגון פינושה וסלזר, הוא בחר להתעלם מהפשעים האיומים שעשו ופנה לאפולוגטיקה כדי להצדיק את משטרם.

עוד מקורות על האייק ופינושה: כאן, כאן, וכאן