אומרים שקמצנות היא מחלה. מולייר בן המאה ה-17, מגדולי המחזאים, שאפיין בקומדיות שלו תכונות אנושיות-חברתיות  חולניות, היטיב לתאר את ההשפעה ההרסנית של מחלת הקמצנות במחזהו הנפלא "הקמצן".  מחלה זו עלולה להתדרדר למגפה הפוגעת  במשפחתך. שילוב קטלני של קמצנות ותאוות בצע לא מרוסנים של בעלי הון, הופכים למנוע של קפיטליזם חזירי שפושה בחברה כולה, נעלמת הבושה, החמלה האנושית והיכולת לאהוב, "איש את אחיו בלעו"  כמאמר חז"ל.

הסרט "כל הכסף שבעולם" מבוסס על סיפורו האמיתי של האיש העשיר בעולם בשנות ה-70, פול גטי. קשיש שכל כספו לא יכול היה לעזור להצלת נכדו שנחטף משום שהתקמץ על תשלום דמי כופר- פרוטות עבורו. כדוגמה לקמצנותו מביא הסרט את ההתקנה של טלפון ציבורי בביתו, במטרה למנוע מאורחיו שימוש בטלפון הפרטי שלו. זאת בשעה שניצול משבר עליית מחירי הנפט במזרח התיכון, הזניקה את הונו, כמובן על חשבון ההון של תושבי כדור הארץ שהתפרנסו מעמל כפיהם.

העלילה מתמקדת באותו אירוע של חטיפת נכדו האהוב ברומא, נער בן  שש עשרה, על ידי צעירים  ממחוז עני בדרום איטליה, קלביריה, לשם קבלת כופר. לא ברור אם הם נשלחו על ידי המאפיה, או  על ידי אנשי הבריגדות האדומות. פול גטי מציג טענה הנראית הגיונית, המוכרת לנו במשאי ומתן עם חוטפי חיילים – כניעה לחוטפים תגרום לחטיפות נוספות של מי מארבע עשר נכדיו.  טענתו השנייה הייתה ש"לא תמיד מחירי הנפט יעלו, ומי יודע מה יעלה בגורל כספי?" בעת משא ומתן מה שמעניין אותו (ללא בושה), זה למצוא דרכים כיצד לרשום את הכופר כהוצאה מוכרת לצרכי מס.

בתווך עומדת בודדה אמו של הילד, כלתו של פול גטי, הנשואה לבנו ההיפי, שכל מה שמעניין אותו הן חגיגות סמים במרוקו. האם ניתקה את יחסיה עם הסב הקמצן ובחרה בחיים פשוטים כדי שלא לחיות בקרבת המשפחה מעוררת הדחייה. עתה משנחטף בנה, היא נלחמת כלביאה על שחרורו, למרות המחסום האימתני של קמצנות הסב שמגיעה לשיאה כשהסב דורש כתמורה לכספי הכופר: שהאם תוותר על הזכויות על ילדיה.

תמונות מתוך הסרט 'כל הכסף בעולם' (צילום: יח"צ)

במקביל היא מנהלת משא ומתן עם החוטפים, כשבמציאות אין לה פרוטה. מסע עקשנות הסב שלא לשלם כופר, מסתיימת בכריתת אוזנו של הילד על ידי החוטפים השולחים למר גטי את האוזן באיום שהצעד הבא יהיה ניקור עיניו או אפילו מוות.

עד כאן, סיפור חזק. אלא ש"כל הכסף שבעולם" הוא החמצה קולנועית, הבנויה כסרט מתח, ולמרות שבמאי מיומן ומעוטר רידלי סקוט (בלייד ראנר) מנצח על היצירה, זהו סרט בינוני שלא ממצה את הפוטנציאל הגדול לרגש את הצופה. וחבל.

השחקנית מישל ווילאמס בתפקיד אם החטוף, שהרשימה בסרט "הר ברובק" ושהעניק לה את גלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר לשחקנית המשנה, לא מצליחה להתעלות להזדמנות הגדולה בגילום דמות הרואית נשית היכולה להתעלות לרמת "אנה קרנינה" של טולסטוי. גם כריסטופר פאלמר, המגלם את פול גטי, לא מצליח לבנות עומק של דמות שנויה במחלוקת הנעה בין איי קיו גבוה, ובו זמנית אינטליגנציה רגשית נמוכה. המשחק השטחי, יחד עם התסריט, הופכים את הדמות לחד ממדית, מדקלמת טקסטים.

אגב, תפקיד דומה של האיש העשיר בעולם מילא אורסון וולס בסרט האלמותי "האזרח קיין". אבל איזה הבדל! אתה מתעב את אורסון וולס הנבל, ויחד עם זאת אתה מרחם עליו ומבין את מניעיו. צ'ארלי צ'פלין כבר אמר לשחקניו: "כשאתה רוצה לשחק את הנבל, תמצא בו צדדים טובים."

פה ושם הצופה חווה הבלחה של אנשים שמגלמים נבל בעלי תכונות אנושיות. השומר-חוטף האיטלקי של הנכד בבית השומם בו מוחזק הנער, מראה סימנים של אמפתיה אנושית לנער השבוי האומלל (אם כי הסצנות האלו מוצגות בצורה פשטנית).

ראוי לציין גם את דמותו של נציגו של פול גטי למשא ומתן, המלווה את אמו של הנחטף, אותו מגלם מארק וולברג, הזכור לטוב בתפקידו ב"שתולים" של מרטין סקורסזה. וולברג מצליח להעניק לדמות רבדים עמוקים יותר, התלבטויות וספקנות לגבי עולמו של מעסיקו רודף הבצע. במחווה הוליוודית אופיינית, הוא מניח את המפתחות על השולחן של פול גטי ואומר לו משהו כמו "גוד ביי, מצפצף על הכסף שלך", ובדומה לקאובוי במערבונים שמגיח משום מקום, הוא גם נעלם באופק באבק פרסות סוסו הדוהר מערבה. הדמות הזו מעניקה נקודת מבט ראויה,  המעמידה את ארכיטיפּ הקמצנים באור מגוחך שמצדם ממשיכים בתרגילי קמצנות מטופשים, כאשר כל העולם כבר יודע על הפתולוגיה שלהם כדוגמת ראש ממשלתנו, שוכח ארנקים סדרתי, (זו בהחלט אינה השמצה פוליטית אלא מקום לרחמים).

תמונות מתוך הסרט 'כל הכסף בעולם' (צילום: יח"צ)

ועל כך כבר הרחיבו חז"ל ואמרו "אדם מגיע לגבורות כל תאווה נעלמת חוץ מתאוות הממון". וזה בדיוק מה שכסף עושה, מגלגל את עצמו בערמומיות מאמצעי לערך, בזרועות תמנון שמשלח לכל עבר, כאשר הקמצנות היא משל לאחד האסונות הכסף שמשחית את בני האדם- בשעה שהוא הופך לערך בפני עצמו. המוסר בא לשים מגבלות להשחתה האנושית, להיטיב עם האנושות בעזרת "איזה הוא העשיר השמח בחלקו" "איזה הוא הגיבור, הגובר על ייצרו", שתי תכונות שחסרו לפול גטי שהיה לו כל הכסף שבעולם.

גיא רולניק מדה-מרקר, המייצג תאורטיקנים קפיטליסטים, טען בשבוע שעבר שקפיטליזם ההיא שיטה טובה, והבעיה נעוצה בבני אדם שמיישמים אותה. אלא שבמקרים רבים, כולל התעשרותו בין לילה של גטי באמצעות ספקולציות במחירי הנפט, מוכיח שהשיטה מעניקה הזדמנות לקפיטליסטים להגשים את המאוויים הרכושניים-האפלים הטבועים אימננטית בייצר האדם, על חשבון אותם המונים שהשיטה הקפיטליסטית מתיימרת להעלות את עושרם במקביל להתעשרות הקפיטליסטים-כך לפחות גורסת התאוריה שלהם.

לסיום, פרט פיקנטי מדהים הקשור להפקת הסרט, הקשור לקמפיין metoo# בהוליווד. חודש לפני הפצתו לקולנוע, כשהסרט כבר היה גמור(!), נאלצו המפיקים להחליף את הכוכב קווין ספייסי, שהוקע על ידי הוליווד אחרי שהועלו נגדו האשמות בניסיונות אונס והטרדות מיניות של קטינים, בכריסטופר פאלמר, שחקן מיומן וותיק ("צלילי המוסיקה") ולצלם ולערוך מחדש את מירב הסצנות במהלך חודש אחד בלבד. שיא גינס ללא ספק. האם זה פגם באיכות הסרט? כנראה שלעולם לא נדע.