מצווה, כך מסתבר, היא מה ששומר על תעשיית הטקסטיל הישראלית מלהיכחד כמעט לגמרי. משכן התכלת, חברה לייצור טליתות ומוצרי קודש, מתעקשת להמשיך ולייצר את הנדרש לקיום מצוות הטלית בישראל. בתוך תעשיית טקסטיל מצומצמת מאוד, מתגלה במפעל בבאר שבע שרשרת ייצור, שרובה מתבצעת כאן בארץ. ומה עם תשלומי המחיר? תלוי איך מסתכלים על זה. מה שבטוח שמעשים טובים קשורים פה.

שלמה אברהמי בכניסה למרכז המבקרים (צילום: עידן אסלן)

שלמה אברהמי, בן 61, מנכ"ל החברה, הוא בכלל חיפאי במקור. את המסע לבאר שבע התחיל לפני 22 שנה. "אח של אשתי היה חסיד של רבי אלעזר שנרצח (הרב אלעזר אבוחצירא שנדקר למוות על ידי אדם שבא לבקש את עצתו – י.א) והרב אלעזר אמר לו להקים את המפעל ונתן לו את ברכתו. ובפקודתו והוא פנה אליי להקמה. בהתחלה עזרתי לו ואז נשאבתי לזה", הוא מספר. אברהמי, שהגיע בכלל מהתעשייה הצבאית כמנהל מחקר ופיתוח, הפך למנכ"ל מאז הקמת המפעל.

לפני הכל: מהי הציצית?

המקור למצווה הציצית נמצא בספר מדבר, פרשת שלח, פרק ט"ו פסוקים ל"ח-מ"א: "….וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה…..".

מטרת הציצית להזכיר לאדם את כל המצוות, ולהרחיק אותו מהליכה אחרי יצר הרע. המצווה מחייבת כל יהודי, מעל גיל בר מצווה, לקשור לכל בגד בן ארבע פינות ארבע קבוצות פתילים, אחת בכל פינה (או "כנף"), במשך כל שעות היום. כיום, לא נהוג ללבוש בגדים בעלי ארבע כנפות כפי שנהגו בעבר, ולכן נוהגים לקיים את מצוות הציצית באמצעות טלית. "טלית קטן" היא הטלית ששמים מתחת לבגד שקשורות אליו הציציות, ו"טלית גדול" היא הטלית המבודדת את המתפלל מסביבתו ומקלה עליו את הריכוז בתפילה.

בעידן המודרני, נקשר קיום מצוות הציצית עם תעשיית הטקסטיל. השילוב של המצווה, שדורשת שציצית תעשה בעבודת יד, יצרה שני מסלולי ייצור במפעל: ציציות שנעשות בעבודת יד, כשבפועל, ביטלו חלק אחד מתהליך הייצור במכונה והפכו אותו לידני; וחלק שני של הטלית שיכול להיעשות על ידי המכונה בשלמותו.

"עבודת היד בציצית צריכה להיעשות על ידי אדם יהודי ירא שמיים, והציצית חייבת בברכה", הסביר אברהמי. כך יוצא שתוכלו לראות עובד, ירא שמיים, שקורא תורה בזמן שהוא מבצע עבודה פיזית קשה.

עבודה תוך כדי תפילה במפעל משכן התכלת תעשיות בע"מ לייצור טליתות ודברי קודש בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

"מיוצרות פה 1,000 טליתות ביום" סיפר אברהמי בגאווה, "אם פעם היית מייצר בחודש טלית, היום זה לוקח עשר דקות". לדבריו, "אנחנו אחראים לכ-50% מהשוק הישראלי והעולמי".

"גם אם נותנים לי מיליון דולר אני לא הולך מפה"

291 עובדים מועסקים בחברה, 161 מהם עובדים בייצור והשאר בחנויות. "רוב העובדים במפעל מהדרום, ועובדי החנויות הם לרוב מהמרכז וסמוך לחנויות", אמר אברהמי, "עבודת היד מבוצעת על ידי הצעירים, ממוצע גילאים של 35-30. במתפרה הגיל הממוצע הוא כבר 60, יש פה כאלה אחרי גיל פנסיה".

ייצור הציציות מתחיל בצמר, שהופך לחוט, ונשזר, שמונה חוטים יחדיו, לציצית. "אנחנו מייבאים צמר גולמי מאיטליה, גרמניה, הודו. ישראל קטנה מדי, אין פה תעשיית צמר", הסביר אברהמי. "מכבש אחד מוציאים כ-5 ק"ג צמר שמספיק ל-12 טליתות".

שמעון חליווה, עובד במפעל משכן התכלת תעשיות בע"מ לייצור טליתות ודברי קודש בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

לא רק צמר אין בארץ, למעשה את כל מה שנחוץ כדי להפעיל מפעל טקסטיל צריך להביא מחו"ל. "בגלל שאין תעשיית טקסטיל בארץ אז כל המכונות, חומרי הגלם והתוכנות שלנו מחו"ל", אמר אברהמי. השאלה אם יש מכונות מיוחדות לצורכי דת, נענית בשלילה: "אנחנו קונים את מה שיש ועושים את ההתאמה הנדרשת. בעיקר כי עבודה על ציצית חייבת להיות ביד".

אחרי הכנתו הראשונית, עובד הבד הלבנה, כביסה, ייבוש וחיתוך. שמעון חליווה, תושב באר שבע בן 49, עובד במפעל מאז הקמתו ומנהל את האשפרה (תהליך שיפור הבד). הוא כבר חסין לריח הכימיקלים הכבד באוויר. "אני בכלל לא מריח הכימיקלים פה", אמר בעודו יושב מול הבד הנכנס לצביעה ולניקוי. "עד שאמות אעבוד פה באמבטיה", הוסיף בחיוך. "ברגע שאני אלך, אז גם סמל המפעל ילך איתי".

באגף התפירה מועסקות רק נשים. הן עושות אוברלוֹק בטלית הקטן, וחורים לציצית. העבודה היא מונוטונית, ונעשית בסביבה יחסית רועשת המגיעה מהמכונות סביב. באשמי קטו, בת קהילת העבריים בדימונה, בת 35 ועובדת במפעל שש שנים בתפירה. "אצלנו לא משתמשים בטליתות", אמרה. חלומה הוא לא להישאר בתפירה לכל חייה. "יש אנשים שזה בשבילם כל החיים, אצלי אני מקווה שלא".

באשמי קטו במפעל משכן התכלת להכנת טליתות בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

העבודה בייצור היא קשה. ההכנה הידנית הנדרשת נעשית במאמץ, ויש חזרתיוּת רבה על אותן פעולות קטנות ופשוטות במשך כל יום העבודה. חלק מהערך של עבודה זו היא המצווה. אדיר בן יוסף, בן 37 מבאר שבע, עובד כאן כבר עשר שנים ואחראי על שזירת החוטים. "גם אם נותנים לי מיליון דולר אני לא הולך מפה", אמר. "זאת העבודה הכי טובה בעולם: גם עשיית מצווה שיש לה המשכיות, אחר כך היהודים משתמשים בהם למצווה שנמצאת והולכת בייצור של כל פתיל ופתיל. חוץ מהעבודה הקשה יש סיפוק נפשי של משהו יעיל בעולם. לבוא ברצון".

עבודה תוך כדי תפילה במפעל משכן התכלת תעשיות בע"מ לייצור טליתות ודברי קודש בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

"האווירה במפעל נוחה והעובדים מסתדרים מצויין אחד עם השני", הוסיף בן יוסף. "העבודה היא מאוד פיזית וקשה, מרוב שאין כוח לפעמים אני אפילו לא יכול לאכול. אני מגיע הביתה והולך לישון לאיזה שעה".

סאלם טלמסעודין, המתגורר בפזורה הבדואית בנגב, עובד על המכונות במפעל כארבע שנים. "לפני העבודה פה לא ידעתי כלום היום אני מכיר יותר טוב מה זה להיות יהודי", אמר. "יש פה אחלה אנשים, אנשים טובים עם אוירה נעימה". טלמסעודין, שאימץ את ההגייה היהודית סיים את דבריו עם "בעזרת השם, אעבוד פה עוד הרבה שנים".

"יש פה הרבה דברים שאי אפשר לעשות בסין"

היעלמותה של תעשיית הטקסטיל בישראל קשורה בפתיחת השווקים העולמיים, שהביאה את העובדים בישראל להתחרות בשווקי המזרח, שם עלויות הייצור (כולל השכר) נמוכות יותר. היכולת של מפעלים בארץ להתחרות בשוק העולמי נעשתה כמעט בלתי אפשרית. משנות התשעים של המאה הקודמת, תעשיית הטקסטיל המקומית כמעט ונעלמה לגמרי. מעטים המפעלים המייצרים את הבדים בעצמם. רוב ייצור הבדים נעשה בחו"ל, ובנוגע לבגדים גם רוב התפירה נעשית מעבר לים. המקומות הבודדים שממשיכים לייצר את החוט, ואת הבד עצמו, צריכים להתחרות עם המחירים הנמוכים במזרח.

"קשה להתמודד בשוק לאו-טק, שאין בו הרבה חדשנות", הסביר אברהמי. "זה לא כמו בהיי-טק שמתחדש כל הזמן. הסינים מזנבים בנו. אנחנו צריכים להיות מתוחכמים יותר".

"על פי הדת, את הבד עצמו של הטלית לא חייבים לעשות בארץ", אמר. לדבריו, העובדה הזאת מאפשרת למספר חברות לייבא בד מסין ולהרכיב את הטלית (עם הברכה) בארץ. "אני מרגיש ניצנים של צונמי שמתקרב שאני מקווה שנוכל לחסום להילחם או להתחרות בו. אבל אי אפשר להבטיח את זה", סיפר.

מפעל משכן התכלת מבט מלמעלה (צילום: משה גליק)

כשאברהמי חושב על הצונמי הוא מעלה אופציות אך בחששות כבדים. "אם נהפוך את הייצור שלנו למסה המונית אז הסינים ידפקו על הדלתות. ייצור בסדרות קטנות הוא יתרון מול הסינים. מול יצרנים אחרים זה כבר אחרת" אמר, "הדרך להתמודד עם השוק היא ליצור בידול, לייצר טלית בעלת איכות אחרת – טובה יותר, פילוח מדויק יותר של השוק על ידי הבנת הצרכים וייצור של מה שהלקוח רוצה, ולא מה שהסינים רוצים. ביחד עם פרסום ומודעוּת שטלית זה לא כמו כל מוצר טקסטיל אחר".

"אנחנו מעסיקים כמעט 300 עובדים, ועל פי אמנותנו, המענק הכי גדול לעבודה זאת עבודה" אמר, "אם אתה מעסיק זה הערך הכי גדול שאתה רוצה להוסיף לאדם. יש פה יצירתיות, מרכז מבקרים, ייחודי. יש פה הרבה דברים שאי אפשר לעשות בסין".

לדבריו, העברת הייצור לסין תחסוך כ-20% מהעלויות של המפעל, אבל "זה מה שזה אומר לייצר בישראל". את העלויות הגבוהות יותר סופג הצרכן. על פי אברהמי, הפער בין טלית שיוצרה בסין לבין כזו שיוצרה בישראל יכול להגיע גם למאה שקלים. עם זאת, הוסיף כי "גם היום, כשאת אומרת לבן אדם 'יש לי טלית מסין', אם יש לו רגש דתי כבד, הוא ירתע. וגם אם המחיר גבוה יותר, הוא יעדיף לקנות ישראלי על סיני. להבדיל מבגדים, טלית גדול קונים אחת לכמה שנים, ואז עדיף לקנות את הטלית הישראלית. אני מקווה שהמגמה הזאת תימשך".

מפעל משכן התכלת תעשיות בע"מ לייצור טליתות ודברי קודש בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

"בעסק מרוויחים כסף, אבל זה לא אומר שאין ערכים נוספים" סיכם, "יש לי עניין שזה יהיה בארץ, להעסיק עובדים, להשאיר את הייצור בארץ, להפריח את השממה פה".

"איש איש בעיצובו הייחודי"

הטליתות הן אמנם פריט לבוש שמקורו במצווה, אבל זה לא אומר שהן לא קשורות גם לאופנה. הרבה גוונים וצורות יש לטלית, כל עדה והייחוד שלה. "יש מיתוג, או השתייכות, לקהילה או לקבוצה, או לחילוניים ולדתיים. כל אחד מייחד את עצמו בטלית מיוחדת שלו" הסביר אברהמי, "אנחנו משדלים לייצר בסדרות קטנות טליתות מיוחדות לפי דת ועדה. יש לנו יחידת מחקר, והחסידויות מביאים אליה את הדגמים כדי נוכל להעתיק אותם".

בחדר התפירה שעל רצפת הייצור ניתן לראות ערימות של טליתות בעיצובים שונים: חב"ד, ספרים לבן, חסידי גור, סאטמר, יהודי ברוקלין. לכל טלית פינות ועטרות שונות. "איש איש בעיצובו הייחודי", אמר אברהמי.

מפעל משכן התכלת תעשיות בע"מ לייצור טליתות ודברי קודש בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

"אדם שמשתמש כל יום בטלית מחליף אותה כל 5-4 שנים. אבל טלית קטן, מתחת לבגדים, עשויה מצמר אז מחליפים אחת לחודש". מחירה של טלית גדול נע בין 150 ל- 800 שקלים. הכל בהתאם לסוג הבד, העיצוב ועוד.

לקינוח: רגע של עברית

כולנו מכירים את הביטוי "לא טלית שכולה תכלת", ויודעים שהכוונה למישהו שהוא לא כל כך טהור (כלומר, שטלית שכולה תכלת היא טהורה לגמרי). אבל האמת היא, שהמשמעות המקורית של הביטוי הפוכה לחלוטין מזו שהשתרשה עם הזמן.

במקור, טלית שכולה תכלת (כלומר, שלא רק פתיל אחד שלה צבוע בכחול, כפי שכתוב בתורה אלא כל הטלית כולה) היא פסולה בעצם, ללא תוספת חוטי הציצית.

אדיר בן יוסף במפעל משכן התכלת להכנת טליתות בבאר שבע (צילום: יעל אלנתן)

מקור הביטוי הוא בשאלה הקנטרנית המיוחסת לקורח, ששאל את משה: "האם טלית שכולה תכלת זקוקה לציצית?", כלומר, האם כלי שכולו קדוש צריך את תוספת הקדושה של חוטי הציצית. הנמשל הוא "האם עם שכולו קדוש – צריך אתכם, משה ואהרון, שתהיו סממני הקדושה שלו?" ("כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'").