נתוני המאקרו של המשק הישראלי אמנם טובים, אולם הם נוצרו "למרות ולא בזכות" המדיניות הכלכלית הניאו=ליברלית של ראש הממשלה בנימין נתניהו – כך נטען בפתח "דוח תמונת המצב" שמפרסם היום (ד') מרכז אדוה, לסיכום שנת 2017.

מחברי הדוח, שלמה סבירסקי, אתי קונור אטיאס ואביב ליברמן, עוקצים את ההצהרות האחרונות של נתניהו ("הנס הכלכלי של ישראל") ושל יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון ("הגיע הזמן להתרגל לזה שמצבו של המשק הישראלי טוב"). לדבריהם, נתוני המאקרו בהם מתהדרים נתניהו ושמחון מסתירים מאחוריהם מציאות כלכלית בה ישראל היא עדיין אחת המדינות הפחות שוויוניות במערב, עם השקעה נמוכה באזרחים ופער גדול בין עניים לעשירים. לטענתם, את התהליך שעובר על המשק ועל החברה הישראלית אי אפשר לבחון רק דרך הירידה בשיעור האבטלה או הגידול בצריכה הפרטית.

אז איך באמת נראית "תמונת המצב" של המשק הישראלי, לפחות לפי מרכז אדוה?הנה כמה גרפים שבחרנו מתוך הדו"ח, שמעניקים זווית מעניינת לא רק על מצב המשק כיום, אלא גם על התמורות שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים. לקריאת הדו"ח המלא לחצו כאן.

כך נוצר מעמד העובדים העניים

הגרף הראשון ממחיש במידה רבה את עומק השינוי שהוביל בנימין נתניהו כשר אוצר בשנת 2003, ובהמשך גם כראש ממשלה. כפי שניתן לראות, השינוי המרכזי ביותר בין 2000 ל-2016 הוא בתמהיל שבין עבודה לקצבאות, כשבוחנים את ההכנסה של העשירונים הנמוכים. אחד מצעדיו המרכזיים של נתניהו כשר אוצר היה חיתוך מאסיבי בקצבאות, מהלך שדחף מאות אלפי גברים ונשים בעשירונים התחתונים לעולם העבודה. היבט נוסף של השינויים בקצבאות אנחנו רואים היום במאבק הנכים, שהצמדת שכרם למדד הביאה לשחיקתו לאורך השנים ולהתרחקות הקצבאות מהשכר הממוצע במשק, בזמן שהמחירים רק עלו. הגדלת ההכנסות מעבודה, יחד עם אחוזי האבטלה הנמוכים (כ-4.3%) ועלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה, הן חלק משמעותי מ"הנס הכלכלי" בו מתהדר נתניהו, אך יש להסתכל עליו גם מכיוון נוסף: מהפכת הקצבאות של נתניהו יצרה מעמד חדש – העובדים העניים.

עוד לפני עידן נתניהו היה מנגנון הקצבאות ביטוי לנסיגה של מדינת ישראל ממודל מדינת הרווחה הנותנת מענה לצרכים, למודל מדינת סעד שמחלקת "נדבות". הקיצוץ של נתניהו המשיך את המגמה והפך את מדינת הסעד למדינה עם מנגנון סוציאלי מינימלי עוד יותר. נתניהו, למעשה, רקח "דיל" חדש בין המדינה לאזרחים, בו עבודה כבר אינה ערובה ליציאה מעוני. במקביל, שיעור העובדים המועסקים דרך חברות כוח אדם וקבלני שירותים הלך וגדל.

עוד נתון מעניין הוא צמיחת ההכנסות מהון בקרב ארבעת העשירונים העליונים. יתכן שניתן לייחס לפחות חלק מנתון זה לעלייה בשיעור המחזיקים בדירות להשקעה, ששכר הדירה אותו הם גובים נספר כהכנסה מהון.

מתוך דו"ח מרכז אדווה

מספר המפרנסים הוא הנתון שמשלים את התמונה של השפעות מהפכת הקצבאות של נתניהו: בעשירון התחתון עלה מספר המפרנסים למשק בית ב-58%, בעשירון השני ב-73% ובעשירון השלישי ב-45%. בעשירונים העליונים, לשם השוואה. השינוי הוא זניח – 7% בעשירון התשיעי ו-5% בלבד בעשירי. בדו"ח מזכירים כי "המפרנסים החדשים לא הובילו לשדרוג משמעותי של הכנסות משקי הבית בעשירונים הנמוכים: נהפוך הוא, שיעור העוני בקרב משפחות עובדות עלה, הן במשקי בית עם מפרנס/ת אחד/ת והן במשקי בית עם שני מפרנסים ויותר. לא זו בלבד, שיעור העוני הכללי, שעמד על כ-17% לפני הקיצוצים, קפץ מיד לאחריהם לכ-20% ומאז הוא עומד על שיעור גבוה מזה שקדם לקיצוצים: ב–2016 הוא עמד על 18.6%". כאן המקום להגיד שלמרות הירידה במדד ג'יני בתקופה האחרונה, ישראל של 2018 היא עדיין שוויונית פחות מזו של שנת 2000.

ל-98% מהעשירון העליון ביטוח בריאות משלים לעומת 60.4% בתחתון

מתוך דו"ח מרכז אדווה

בשנת 2015, הוציאו בעשירון העליון סך של 504 שקלים בממוצע בחודש על ביטוחים נוספים: 236 ש"ח על ביטוחים משלימים של קופות החולים ו–268 ש"ח על ביטוחים פרטיים. בעשירונים 1 עד 8, ההוצאה על ביטוחים משלימים של קופות החולים גבוהה מן ההוצאה על ביטוחים פרטיים. בגרף ניתן לראות את הפער הגדול בין העשירונים בהוצאה על בריאות.

חוק ביטוח בריאות ממלכתי אמור היה לספק לכל תושבי המדינה סל שירותי בריאות, אבל מכיוון שלא נקבע מנגנון עדכון מלא לסל, נוצר פער בין המימון – מס בריאות והשתתפות של המדינה, ובין העלות הרצויה של הסל. מצב זה יצר שוק של ביטוחים משלימים של קופות החולים וביטוחים פרטיים של חברות הביטוח.

ההוצאה הפרטית על הביטוחים המשלימים והפרטיים, בכל העשירונים, גדלה באופן משמעותי לאורך השנים, בשנת 2000 היא עמדה על 6.4 מיליארד ובשנת 2016 היא הגיעה ל-13 מיליארד שקלים. ל-90% ממשקי הבית בעשירונים 5-9 יש ביטוח משלים של קופות החולים, בשני העשירונים הנמוכים, כמעט שני־שלישים ממשקי הבית רכשו ביטוח משלים של קופות החולים, בעשירון העליון ל-98% יש משלים. כלומר, ביטוח משלים כיום נצרך כמעט כמו ביטוח החובה. דבר זה מדגיש את הפערים הכלכליים בין משקי הבית.

הביטוחים הנוספים גורמים לפגיעות ועיוותים, שונים: ראשית, הם פוגעים במידת הציבוריות והאוניברסליות של מערכת הבריאות. בעלי ביטוחים אלה מקבלים קדימות בניתוח – על חשבון ישראלים שאין להם ביטוחים נוספים; שנית, הם גורמים לכך שרופאים בכירים נוטשים את בתי החולים בשעות אחר הצהריים כדי לבצע ניתוחים פרטיים, המכוסים על ידי הביטוחים הנוספים. מצב זה גורם להיווצרות תורים לניתוח ותורים להתייעצות עם רופאים מומחים במערכת הציבורית.

הדיור – לא רק יקר, גם מגדיל פערים

מתוך דו"ח מרכז אדווה

במרכז אדווה ניסו לבדוק באיזו מידה יכולים הישראלים לעמוד בכלל האצבע של הוצאות דיור בגובה של 30% ומטה מההכנסה הפנויה. התוצאה: 40% אחוז ממשקי הבית כורעים תחת הנטל ונדרשים להוציא יותר.

הנתונים נשענים על סקר הוצאות והכנסות של משקי הבית של הלשכה מהרכזית לסטטיסטיקה משנת 2015, וניתנים לפילוח לפי עשירונים. במרכז הישוו את הוצאות הדיור בחישוב מקיף: שכר דירה או משכנתא, לצד ארנונה, מים, גז וחשמל, ביטוח, שמאות, תיווך ואחזקה – עם ההכנסה הפנויה. בעשירון העליון הוצאות הדיור מגיעות ל-20% מההכנסה הפנויה, כאשר בעשירון התחתון מוציאים 57% ממנה. בכך, יוקר הדיור, הופך להיות גם מנגנון להעברת עושר

ומה עם דיור בבעלות ?

באדווה מספקים גם נתונים על דיור בבעלות, אך אין דרך לדעת איזה חלק מתוכו נושא גם הלוואת משכנתא. גם כך, הנתונים מראים על פערים גדולים ב"נקודות פתיחה במרוץ". כך, בחמישון התחתון (שני העשירונים התחתונים) ל-46.3% ממשקי הבית אין דירה בבעלות. בחמישון העליון, רק ל-9.2% אחוזים ממשקי הבית אין דירה, ול-29.1% יש יותר מדירה אחת. ככל שמחירי הדיור עולים, הרי שמי שמתגורר בשכירות נאלץ לשלם יותר תשלומי ריבית לבנק או שכר דירה גבוה יותר לבעלי הדירות המרובות. למרות ששכר הדירה עלה פחות ממחירי הדיור בעשור האחרון, ציבור השוכרים סובל מהתנכלויות של בעלי הדירות, ולעיתים נאלץ לעבור דירה בניגוד לרצונו. את הפתרון לחידה לפיה כיצד מחירי הדיור הגבוהים נמשכים זמן כה רב ולא יורדים לא ניתן למצוא בנקל. אחד הנעלמים במשוואה הוא ההון המשפחתי – הורים עשירים שיכולים לקנות דירות לילדיהם, או הורים שמוותרים על חסכונותיהם ומתרוששים, כדי לסייע לילדיהם בדיור.