בינואר 1988, לפני בדיוק 30 שנים, חלה רעידת אדמה רגשית בישראל. יצא לאור האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד.

אלבום אישי ופרטי שהפך במהרה ובמפתיע לשופר של דור שלם. הדור השני לשואה. שיר הנושא, שגם פותח את האלבום, נכתב על ידי יעקב גלעד לאמו, ניצולת אושוויץ הלינה בירנבאום, לפני נסיעתה בשנת 1986 לפולין, לראשונה מאז המלחמה.

"יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת…

מי ימתיק לילותייך?
מי יקשיב לביכייך?
מי ישמור צעדייך בדרכך?

לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת? לאן את נוסעת?
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר."

אני חושב שזו לא תהיה הפרזה לומר שהאלבום "אפר ואבק" היה לדור השני מה שמשפט אייכמן היה לדור הראשון. כמובן שישנם הבדלים ענקיים בין שני האירועים האלו אבל המשותף הוא ההשפעה של שניהם על השיח בחברה בנושא השואה.

משפט אייכמן שהתנהל בישראל בשנת 1961 עורר תגובות רגשיות עזות ברחבי המדינה הצעירה. אלתרמן כתב באותם ימים בעיתון דבר: "כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות (…) אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה (…) כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו".

היום, בעידן ה"זיכרון בסלון" והמסעות לפולין, קשה להבין את הלך הרוח ששרר בחברה הישראלית הצעירה מאוד של ימי משפט אייכמן. ניצולי השואה התקבלו בארץ, בדרך כלל, בקשיחות לב נוראה. הצברים התייחסו לאודים המוצלים מאש כיהודים גלותיים שהלכו כצאן לטבח והשתמשו נגדם בכינוי המחריד "סבונים". ניצולי השואה, מצידם, אצרו בנפשותיהם טראומות עצומות ולרוב בחרו להמשיך ולשתוק. הפצע המדמם רק הלך וגדל.

משפט אייכמן, על אופיו ההיסטורי הייחודי והמצמרר של קורבן אשר שופט את תליינו, הוביל לאיזשהו שינוי באווירה הציבורית. התחלה של התייחסות אחרת, רגישה יותר. קראתי באיזשהו מקום שהיה משהו בימים האלו שאפשר לדמות לטיפול קבוצתי, של עם שלם. מאות עדים, בזה אחר זה, עלו על דוכן בית המשפט וסיפרו, חלקם לראשונה, את אשר עבר עליהם בשואה. כיצד משפחותיהם הושמדו, מה הרגישו ומה נאלצו לעבור על מנת לשרוד.

המשפט, שארך כמעט חודשיים, זכה לסיקור תקשורתי נרחב. העיתונים התמלאו בעדויות וברדיו שידרו אותן ללא הרף. החברה הישראלית לראשונה פתחה את ליבה והביעה אמפטיה אל בשר מבשרה – ניצולי השואה החיים בקרבה.

מתוך משפט אייכמן

מתוך משפט אייכמן

אותם אנשים לחמו במלחמות ישראל, הקימו משפחות ובנו את חייהם מתוך הזוועה. השואה למעשה מעולם לא עזבה אותם. וכך, בדרכים מדרכים, הדברים חלחלו גם לבנותיהם ובניהם – הדור השני לשואה. ההוצאה לאור של 'אפר ואבק' בינואר 1988, לפני בדיוק 30 שנים, התקבלה כצורך אדיר בחברה הישראלית. האלבום הוא הרבה מעבר ל-12 השירים המרכיבים אותו. יעקב גלעד, במילותיו האישיות לא ידע כי כתיבתו משקפת תחושות של רבים כל כך. פוליקר, בשירתו הכואבת ומפלחת הלב לא ידע שמגרונו בוקע קול שמסמן את הרגע שבו עמו נמצא.

'אפר ואבק' נמכר תוך חודש ב-20,000 עותקים (אלבום זהב) ועד 1990 הוא כבר חצה את 70,000 העותקים. כמות אדירה לאלבום מאוד אישי, ברובו על השואה, קשה עד כמעט בלתי ניתן לעיכול.

עטיפת האלבום אפר ואבק

עטיפת האלבום אפר ואבק

לכבוד ראש השנה בשנת 2005 ידיעות אחרונות יצאו בפרוייקט גדול שבו מבקרים ואנשי מוזיקה בחרו את מאה האלבומים הגדולים של המוזיקה הישראלית. 'אפר ואבק' זכה במקום הראשון. "זה לא רק הדיבור החלוצי של בני הדור השני לניצולי התופת משם, שפתח והוביל שיח עקרוני בחברה הישראלית." כתב שרון מולדבי בדברי ההסבר לבחירה דווקא באלבום הזה לתואר האלבום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. "זו גם החשיפה הרגשית, הנועזת והחדשנית לא פחות, של צברים שנולדו פה אחרי קום המדינה ושאחרי המלחמות על הגבולות התחילו להתבונן פנימה אל הנפש הישראלית, להסיר את התחבושות מהפצעים והצלקות ולזהות גם את השברים מתחת לחספוס, למוחצנות ולשחצנות. ואולי 'אפר ואבק' אינו רק אלבום הנצחה למוראות העבר, אלא גם אלבום שמסוגל לשרטט לישראל את דמותה כפי שהיתה רוצה להיות: קטנה, מגוננת על אזרחיה על כל גוניהם, אנושית וחומלת".

ואולי בכך כוחו של האלבום. הנגיעה העדינה והמדויקת בחיפוש המשמעות של זיכרון השואה לדור השני. דור ההורים כל הזמן שם, המלחמה ההיא אף פעם לא מרפה, אבל גם יש את המלחמות בארץ, את "רדיו רמאללה" ששומעים בישראל ואפילו אהבות נכזבות אישיות ופרטיות לחלוטין. הכל מתערבב אבל חוזר בסופו של דבר לשיר הסיום 'בגלל' שנפתח במילים – "בגלל שאחרי המלחמה ההיא / נולדתי אני / בגלל שאחרי המלחמה / נולדת אתה" – אי אפשר לברוח מהפרט האוטוביוגרפי שלך ושלי, של הדור שלנו. ומסתיים ב"בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר / בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר / בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד / בגלל זה" האבוד משהו, התוהה והקשוב לעצמו.

יעקב גלעד ויהודה פוליקר

יעקב גלעד ויהודה פוליקר

זיכרון השואה אינו מסתיים. לא בדור השני וגם לא בשירים ואלבומים. הוא בתוכנו פנימה תמיד. השבוע השווה יהונתן גפן בין אעהד תמימי לאנה פרנק, טייסים באל על הכריזו על סירובם – כדור שני ושלישי לשואה – לקחת חלק בגירוש האפריקאים, תושבים בעיר שלי כותבים פוסטים על חסידי אומות עולם ומספרים שהם מארגנים בבתים שלהם מקומות מחבוא לאותם מיועדים לגירוש ועוד ועוד כותרות מהסוג הזה. ה"שואה" תמיד איתנו במדינת ישראל. כל הזמן. כטראומה של עם היא גם לא תלך לשום מקום. אבל, ככזאת, אני חושב שעלינו לחשוב טוב על האופן בו אנו מתייחסים לנושא הטעון. ה"שואה", על הסמלים הקשורים בה והיבטיה השונים, לא יכולה להיות כמטבע עובר לסוחר. היא מקפלת בתוכה את הפרק העגום והכואב ביותר בהיסטוריה של עמנו. על לקחיה, מסריה ומשמעויותיה לחיינו בהחלט עלינו לשוחח – אך לא להשתמש בה באמירות פרובוקטיביות, התבצרות בעמדות או קידום אג'נדות.

באוגוסט שעבר נסעתי עם משפחתה של יעל, בת זוגי, לפולין. המסע היה בעקבות ילדותם של צבי ואברהם, דודים של יעל, ניצולי שואה מעל גיל 80. לשניהם זו היתה הפעם הראשונה מאז ברחו שחזרו ודרכו על אדמת פולין, הארץ שרצחה את משפחתם ופלטה אותם החוצה למסע הישרדות בלתי נתפס. ביומן המסע כתבתי לאחר הביקור באושוויץ: "צבי התרגש היום עד דמעות. דמעות ממש. בכי. הטראומות העצומות האצורות בנפשו התעוררו. הכל הושמד, נרצח ונשרף כאן. חיים שלמים ומשפחה שלמה ותרבות שלמה וכמעט עם שלם שנכחד. והוא כאן. כמעט 80 שנים אחרי. לראשונה מאז ברח עם הוריו האמיצים ואחיו הקטן אברהם. כשיצאנו מבירקנאו, לאחר שצעדתי עם עצמי בשקט על מסילת הרכבת הארורה, בניסיון פתטי לעכל את שעובר עליי, פגשתי בצבי והיו לנו כמה רגעים של חסד בהליכה משותפת רק הוא ואני עד לשער המחנה. הוא סיפר לי על הצבים והצרצרים שהוא היה אוכל על מנת לשרוד, על התחושה הבלתי ניתנת לתיאור של רעב, על השנאה היוקדת שלו לפולין ומצד שני על ההתרגשות שלו מכל האנשים הזרים מכל העולם שבאו לחבק או ללחוץ את ידו היום (הוא צעד עם דגל ישראל ואנשים הבינו כנראה מה מתחולל כאן) ובעיקר מכך שכל המשפחה כאן ביחד. בעיקר הבנתי היום כמה חשוב המסע הזה. לכולם. כמה חשוב שהזיכרון עובר הלאה".

צבי ואני

חצי שנה לאחר המסע צבי נפטר. אי אפשר היה להתחמק מהמחשבה שמשהו בביקור במקומות האלו, עם המשפחה שהוא הקים, סגר איזשהו מעגל עבורו. השבוע בדיוק המשפחה מציינת שנה למותו.

כל התאריכים האלה: 30 שנה ל'אפר ואבק', יום השואה הבינלאומי בשבת הזאת (27.1 – תאריך שחרור אושוויץ), שנה לפטירתו של צבי; הציפו בי את המחשבות והזיכרונות האלו.

יהי זכרם של ששת המיליונים ושל צבי ברוך.