דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום ראשון ד' בתמוז תשפ"ב 03.07.22
29°תל אביב
  • 28°ירושלים
  • 29°תל אביב
  • 28°חיפה
  • 30°אשדוד
  • 34°באר שבע
  • 38°אילת
  • 35°טבריה
  • 28°צפת
  • 31°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
קולנוע

ביקורת קולנוע / "העיתון": חובת צפייה לכל ישראלי

סרטו החדש של סטיבן ספילברג מגולל את האופן בו ה'וושינגטון פוסט', ומי שעמדה שבראשו, הביאו לחשיפת המסמכים שזרזו את סיומה של מלחמת וייטנאם | לא רק סרט מרתק של רב אומן אלא גם תזכורת על חשיבותה של עיתונות חופשית בחברה דמוקרטית

תמונה מתוך הסרט 'העיתון' (באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יצחק רובין
יצחק רובין
מבקר קולנוע
צרו קשר עם המערכת:

אם אכתוב שסטיבן ספילברג הוא תופעה קולנועית חד פעמית, לא אחדש דבר. גם לא למי שלא אוהב אותו. יש לו מנעד מרתק של ז'אנרים שונים. מבחינה זו הוא היוצר הכי רב גוני בקולנוע ההוליוודי. אם לא אהבת את "פארק היורה" עמוס האפקטים, תוכל לצפות ב"שוגרלנד אקספרס" המצוין שלו, סרט קטן, אנושי וקורע לב, על אנשי השוליים בחברה.

בסרטו האחרון, "העיתון" (The Post, שם הסרט באנגלית משמעותי יותר לסיפור שספילברג פורש כאן) הוא ממשיך להפגין מיומנות של רב אומן – היכולת לקחת סיפור אנושי נקודתי, ולהאיר דרכו תקופה מכוננת בהיסטוריה. הוא עשה זאת ב"רשימת שינדלר", והוא עושה זאת שוב כאן.

תמונה מתוך הסרט 'העיתון' (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

ה"עיתון" משחזר את אחת התקופות האפלות בארה"ב, פרשת ווטרגייט ופרשת מסמכי הפנטגון, שחשיפתן על ידי עיתונאים וחושפי שחיתות אמיצים הביאה להתפטרות הנשיא רצ'ארד ניקסון ותקעו את המסמר האחרון להפסקת מלחמת וייטנאם המופרכת.

פרשות אלה היו ציון דרך בהבנת תפקיד העיתונות ככלב השמירה של הדמוקרטיה. שיתוף הפעולה של עיתונאים חרוצים ומקורות בתוך הממשל שהיו מוכנים לעבור על החוק ולהסתכן בישיבה בכלא, הביא לסיום השקר והטיוח של מלחמה מיותרת שכרסמה באושיות החברה האמריקאית, ממש כמו שהכיבוש מכרסם ומשחית את החברה הישראלית השאננה (לתשומת לב רודפי "שוברים שתיקה" ו"נשים בשחור").

לאור ההתנפלות השלטונית על העיתונות והעמותות החוקרות בישראל, וברדידות התרבותית הקיימת כיום, "העיתון" הוא חובת צפייה לכל ישראלי.

לכאורה, מה עוד אפשר להוסיף על פרשיות ווטרגייט ומסמכי הפנטגון שלא נאמר עדיין בקולנוע? אבל ספילברג אשף קולנוע, ממזר שכמותו, מרענן ומנער פרשיות אלה, ומציג לנו אותן מזווית חדשה ונקודת מבט ייחודית, מרתקת ועצמתית על יחסי הון-עיתון-שלטון.

המרכז הסרט הציב ספילברג דמות של אישה לא חזקה, הנראית חלשלושה בעולם גברי של העיתונות השוביניסטית של שנות ה-70, שלמרות "חולשתה" לכאורה, הביאה למהפכה בכל העיתונות העולמית. זוהי המו"לית קיי גראהם, יורשת העיתון ובעלת הבית ב"וושינגטון פוסט", שלא רואה את עצמה מתערבת, ובצדק, בהחלטות העיתונאיות.

בעיניה יש אנשים יותר משמעותיים ברמה העיתונאית-מקצועית, בראשם העורך האגדי בן בראדלי. בעל כורחה מעמידה אותה ההיסטוריה בצומת דרכים: האם להתיר בעיתונה פרסום כתבה חשובה מאוד, המציגה את השלטון כמרמה את העם בעזרת דיסאינפורמציה, כשהמידע בכתבה הושג באמצעים בלתי חוקיים?

גרהאם לא מסתכנת רק בעבירה חמורה על חוקי הביטחון, היא עצמה שייכת לאליטה הימנית בוושינגטון, קשורה בקשרים חברתיים-קוקטליים ואישיים הדוקים לבכירי השלטון שטייחו את האמת על מלחמת וייטנאם, כמו רוברט מק'נמרה שר ההגנה, חבר שסייע לה בשנים עברו בשעה אישית קשה.

בנוסף לכל צרותיה, כבעלת המניות בעיתון, היא מסתכנת בפשיטת רגל ואי יכולת לגייס הון בוול סטריט הכוחנית. היא מבולבלת, פוסחת על הסעיפים ואת דמותה ממלאת במשחק נפלא, מריל סטריפ מסתייעת במשחק נהדר של טום הנקס (שחקן ספילברגי שבדרך כלל אינני אוהב במיוחד, הטעם שלי על אחריותי בלבד, הפעם מצא חן מאוד), בתפקיד בן בראדלי עורך העיתון.

תמונה מתוך הסרט 'העיתון' (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

העלילה מתחילה באלסברג, יועץ בכיר בפנטגון שמוטלת עליו משימה לנסוע לוייטנאם ולחקור מה קורה שם באמת. אלסברג מגלה לתדהמתו שבניגוד להצהרות ניצחון של הנשיא ושר ההגנה, הצבא האמריקאי מפסיד את המלחמה וחיילים נופלים לשווא. הוא מחליט לעבור על סעיף סודי ביותר ולהעביר בחשאי לעיתונות, "ניו יורק טיימס" החזק במערכת, את המסמכים. העיתון חושש מעבירה על חוקי הסודיות ונמנע לפרסם.

אלסברג לא מתייאש ומעביר את החומרים לבן ברדלי מהפוסט, העורך מחליט לפרסם את המסמכים על אף הכול, ומגלגל את ההחלטה הסופית לפתחה של המו"לית.

מאותו רגע עומדת גרהאם בפני הברירה האכזרית: מה חשוב יותר, גורלה של האומה והמחשבה שחיילים מתים לשווא בוייטנאם או להפר את חוקי הסודיות ולנתק יחסים אישיים שקשרה במשך שנים. היא מחליטה לפרסם, ולמחרת בית המשפט מעדיף את זכות הציבור לדעת על חוקי סודיות קשיחים שלא מתאימים למציאות הגמישה. שוב, לתשומת לב אלה שרוצים להעלות בולדוזרים על בית המשפט העליון.

דרך עיצוב עצמת חולשתה האנושית של קיי גרהאם האנטי-גיבורה, (כדרכו, ספילברג יודע היטב לתקשר עם רוח התקופה, במקרה זה עידן הרוח המנשבת במפרשי הפמיניזם המיליטנטי) המו"לית קשת ההחלטה, והשעות האחרונות של העלאת העיתון לדפוס נבנה הסרט כמותחן, לתוכו מחדיר ספילברג ביד אומן את הסאבטקסט החשוב לכל סרט טוב, דהיינו את שאלות יסוד בשאלת חופש הביטוי בחברה דמוקרטית.

ואל תקל בעיניכם החלטת "הוושינגטון פוסט": מאלפת הדוגמה של העיתון "חדשות" בישראל שפרסם, בניגוד לחוקי הצנזורה, את השקר של פרשת קו 300, אותו תצלום מפורסם, בהחלטה אמיצה של המו"ל שוקן, למורת רוחם של הפטריוטים מטעם השלטון ומטעם עצמם שהמהמו את ההמהום הרגיל שלהם, חוסר שביעות רצון בכל פעם ששמאלנים "פוגעים" בצה"ל ומוסדות הביטחון. "חדשות" נסגר בהוראה נקמנית של הצנזורה לשלושה ימים, ויש אומרים, שזה הביא לפשיטת הרגל של העיתון. במרחק זמן נודע שחשיפת הפרשה סייעה לניקוי האורוות המושחתות בשב"כ (תודה ל"שמאלנים" ששלטו בעיתון). בניגוד "לחדשות" הקטנצ'יק שלנו, במקרה של הסרט "העיתון" סוף טוב הכול טוב. בכל זאת סרט הוליוודי.

אלא שמסקנה דידקטית, רלוונטית לכל תקופה עולה מהסרט, שבחברה דמוקרטית אין אפשרות בעולם לעצור את העיתונות גם אם היא תאלץ לרדת למחתרת, גם אם עומדים כנגדך בעלי הון וממשל בעל אוריינטציה ביטחוניסטית הקשורים לרוח שמרנית-מפוחדת המשסה את זאביה בכלבי השמירה של הדמוקרטיה וגם אם תאלץ להופיע רוח אביו המת של המלט במחזהו של שייקספיר ותחשוף ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק".

תמונה מתוך הסרט 'העיתון' (באדיבות סרטי יונייטד קינג)

אלסברג, המקור הפנימי "העבריין" בפרשת הפנטגון שחשף את המסמכים, גיבור אמריקאי כיום, הסתכן במאסר עולם על הפרת סודות מדינה, וכתבי העיתון "וושינגטון פוסט" הסתכנו במאסר וסיום קריירה. האם מבינים כל אלה שטוענים כנגד השמאלנים ש"מחפשים את ביבי" או מבקרים את התנהלות המדינה כצבא כיבוש המשחית מוסרית את חייליו ואת העם כולו, שהימין האמריקאי התמרמר בשעתו באותה טענה בדיוק של הימין הישראלי: שהליברלים והקומוניסטים "מחפשים את הנשיא ניקסון" ו"מזיקים לאומה האמריקאית".

מה היו מעדיפים "הפטריוטים", עבורם המדינה עומדת מעל כל מוסר, משטרים טוטליטריים בהם השליחים, קרי העיתונאים מוצאים נשלחים לבית סוהר לתקופות ארוכות והשלטון נח על זרי דפנה, או פוטיניזם ברוסיה בה נרצחים ונעלמים עיתונאים "סוררים" ובתי המשפט נאלמים-נעלמים, נטרפים עד טיפת דמה האחרונה של חברה חופשית?

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!