מנכ"ל סודהסטרים, דניאל בירנבאום, נרתם אף הוא למאבק כנגד גירושם של מסתננים אפריקאים למדינה שלישית. במכתב מלא פאתוס ששלח לשר הפנים הציע במשותף עם ראש העיר רהט, טלאל אלקרנאווי, לקלוט 50 פליטים שיגורו ברהט ויעבדו במפעל של סודהסטרים. "מדינה שלמה חשה אי נוחות עם תכנית הגירוש של האפריקאים מישראל", כתבו והוסיפו כי "באותן שנים של מצוקה לתושבי דרום תל אביב, כמו גם למהגרים, ניתן לומר כי הציבור הישראלי ובפרט הסקטור העסקי והרשויות המקומיות מחוץ לתל אביב לא נטלו יוזמה לטובת פתרון". לגלובס הסביר בירנבאום שאת רגישותו לגר רכש כדור שני לשואה, והוסיף כי הוא קורא למנהלי עסקים להתאמץ ולקלטם לעבודה.
רק דמיינו את הפוטנציאל הגלום בעובדים זרים, המועמדים לגירוש תמידי, שיהיו חייבים להנהלת המפעל את עצם שהותם בישראל
בסודהסטרים רגישים כמובן ביותר לאוכלוסיות מוחלשות, ומקפידים, עד כמה שאפשר, להעסיק דווקא אותן. אחרי הכל, כך פשוט יותר להעסיק בשכר מינימום. על פי העדויות שהוצגו בבית הדין לעבודה – התקשרה לכאורה הנהלת המפעל לגברים בדואים שנשותיהם עובדות במפעל, וטענו בפניהם שבמידה והנשים יצטרפו לשביתה במטרה לשפר את שכרן – יצטרכו לישון באוהלים עם גברים זרים. טריק כזה לא היה עובד עם אוכלוסיית עובדים חזקים.
את מצוקתו של העובד הפלסטינאי י', תושב מזרח ירושלים, המגדל שני ילדים חולים מאוד – ניצלה לכאורה ההנהלה באמצעות סוכן של חברת 'אביר שירותי ביטחון אזרחיים', אשר הבטיח לו להקל בהכנסתם לטיפולים בישראל ולסייע לו להסדיר את מעמדה של זוגתו במידה וינהל מעקב אחר פעילי ועד העובדים ויתנכל להם. הדברים מופיעים בתצהירי העובדים שהגישו בתביעה כנגד סודהסטרים על סך 15 מיליון שקל ובשעתו טענה החברה כי "מדובר בתביעה נואשת ומופרכת שדינה להידחות". רק דמיינו את הפוטנציאל הגלום בעובדים זרים, המועמדים לגירוש תמידי, שיהיו חייבים להנהלת המפעל את עצם שהותם בישראל.
קשה יותר להיות ציניים כלפי מכתב המסעדנים כנגד הגירוש, עליו חתמו כבר עשרות מסעדות ביניהן: לחמנינה, הבסטה, האחים, M25, הירו, קבוצת R2M, מסעדותיו של איל שני, מגזינו, משיה. מכתב זה נכתב בנימה אישית יותר, ועל בסיס היכרות אישית עם עובדיהם הצפויים להיות מגורשים מהמדינה. "מבחינתנו ומבחינת עובדינו, גירושם של מבקשי המקלט יהיה גירוש של חברים. אנו מודאגים מאוד מהעתיד הלא נודע הצפוי לחברים שלנו לעבודה, וחוששים שרבים מהם צפויים לעבור ייסורים קשים ויהיו נתונים בסכנת מוות", כתבו.
"בשונה מרוב אזרחי המדינה אנחנו מכירים את מבקשי המקלט באופן אישי", ממשיך המכתב. "אנחנו מעסיקים אותם ועובדים לצדם כבר שנים. אנחנו מכירים עובדים חרוצים ומסורים, אנשי עבודה נאמנים ומחוייבים למקום העבודה. אנחנו מכירים אנשים משכילים ובעלי מוטיבציה גבוהה להתקדם בעבודה, ללמוד ולהשתלב בחברה. אנחנו מכירים את הסיפור האישי של כל אחד ואחת מהם – סיפור קשה של בריחה שנמשכה שנים, של הישרדות בתנאים איומים, ושל ריחוק ממשפחה. אנחנו רואים בהערכה את השתלבותם בחברה – הם לומדים עברית, יוצאים ללמוד, שומרים על החוק, וחולמים לקיים כאן חיים נורמליים".
יש להניח, שהמסעדנים החתומים על המכתב אכן מאמינים שלמגורשים אורבת סכנת מוות, ולצורך העניין – אין זה משנה האם המציאות היא אכן כך. עם זאת – קשה שלא להרהר איזה אופק תעסוקתי הם מדמיינים לאותם העובדים, המהווים כ-20% מעובדי הענף ומועסקים ברובם כשוטפי כלים בשכר מינימום, רבים מהם תמורת תשלום מזומן ובלא תלושי שכר או בהעסקה קבלנית. במאי האחרון התנגדו המסעדנים לחוק הצפוי להיכנס לתוקפו במאי הקרוב, על פיו יחוייבו להפריש 20% משכר הנטו של עובדים מסתננים לקרן פיקדון, שאותה יקבלו רק בעת צאתם לישראל – לצד 16% נוספים שיחוייבו המעסיקים להפריש על חשבונם לטובת תשלום דמי זכויות סוציאליות לעובדים – שאף הם יועברו ברובם רק בכפוף לעזיבת העובד את הארץ. אז כעתה, נראה שהמסעדנים דואגים לאינטרס שלהם לשימור כוח האדם הזול בענף, ולא רק לשיקולים הומניטריים.
