דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"א בכסלו תשפ"ה 12.12.24
20.5°תל אביב
  • 15.8°ירושלים
  • 20.5°תל אביב
  • 18.9°חיפה
  • 20.9°אשדוד
  • 19.5°באר שבע
  • 23.4°אילת
  • 19.3°טבריה
  • 15.6°צפת
  • 21.3°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום השואה הבינלאומי

יום השואה הבינלאומי / בחזרה למבצע הנועז של תנועות הנוער בקרקוב הנאצית

גטו קראקוב (צילום: NN / ויקיפדיה).
גטו קראקוב (צילום: NN / ויקיפדיה).

יהודה מימון (פולדק), הוביל כשהיה רק בן 18, יחד עם חבריו מתנועות הנוער החלוציות בפולין, מבצע נקם מורכב בנאצים בעיר קרקוב, שנודע לימים בשם "ליל ציגנריה" | פולדק: "לא חשבנו שננצח, אבל רצינו שהיישוב היהודי בארץ ישראל ידע שהעברים לחמו"

מרים הולצמן

דצמבר, יום קר. אווירת חג המולד בשווקים, והעיר העייפה מנסה להתייפות לכבוד החוגגים. הרחובות הומים חיילים בחופשה, שרוצים בעיקר להירגע ולשכוח. קרקוב 1942. יהודי העיר שהיוו שליש מהתושבים גורשו, נרצחו, והודחקו לשכונת עוני צדדית. הפולנים כבר למדו לא להסתכל. חלק מהחיילים בחופשה מתכננים לקפוץ לגטו, לראות את הפיתרון החדש הזה לבעיית היהודים. חלקם מעדיפים לא לחשוב על זה.

ובאותו הזמן, נוער יהודי עייף, מותש ורעב, אבל על אובדן יקיריו ושרוי בדילמות אין סופיות על מה נכון ואפשרי לעשותו, מתכנס ביחד לקראת פעולה. הם יהיו אלו שיתניעו את הפעולה המזוינת הראשונה שתתרחש בעיר בירה הנתונה לשליטת הנאצים. מבצע מורכב ורחב היקף המיועד לפגוע בנאצים במקום שמבחינתם, הוא הכי בטוח בפולין, ונודע לימים בשם "ליל ציגנריה". אל הרגע הזה הם הגיעו לאחר כמה מבצעי גבורה ומרי אחרים, אבל בארץ ובעולם סיפורן של תנועות הנוער המורדות בקרקוב כמעט ואינו ידוע.

סוף סוף הגיע הרגע אליו השתוקקנו, כולם היו מאושרים – לנקום בגרמנים. ידענו כי לא ננצח בפעולה זו במלחמה, אך כל אחד מאיתנו הרגיש כי ניתנה לו הזדמנות לנקום בהם, לשלם במקצת עבור כל אותם העלבונות, ואותם משלוחי המוות. הייתה התרוממות רוח

יהודה מימון (פולדק בכינויו המחתרתי) נולד בעיר קרקוב, פולין, בשם לאופולד וסרמן, לבית מסורתי ובורגני. לאחר שגמר את בית הספר היסודי והתיכון היהודי למד בגימנסיה העברית בעיר. הוא השתייך לתנועה החלוצית 'הצופה' ואחר כך ל'עקיבא'. ב-1942 עם יסוד הקבוצה הלוחמת 'החלוץ הלוחם' גויס למחתרת החלוצית. היות וגדל בשכונה פולנית והיה לו מבטא "טוב", עיניים כחולות ושיער בלונדיני, הוטל עליו תפקיד של קשר המפקדה. זה היה גם תפקידו בפעולת ציגנריה, בהיותו בן 18 בלבד.

"אחרי הגירוש קרא לי דולק. הוא לראשונה שוחח איתי על כך שהנה היהודים נשלחים כנראה למוות וסיפר לי על העיסוק במחתרת. אני הסכמתי. לא הבנתי מה זה כמובן, אני חושב שגם דולק (אהרון ליבסקינד, ממפקדי החלוץ הלוחם והמזכיר הארצי של תנועת עקיבא – מ.ה.) לא הבין, אבל ההנהגה הבינה שמשהו צריך לעשות".

קרקוב היתה עיר הבירה של הגנרל גוברנמנט, שטח השליטה הגרמני בפולין הכבושה, וככזו היתה משופעת בהזדמנויות לפגיעה בגרמנים. כשבני הנוער והצעירים החלו לחפש הזדמנויות לפגוע בצורר הנאצי הם מצאו כר פורה לפעילותם. מי הם היו? חברי תנועות נוער בעיר, בעיקר עקיבא (לא בני עקיבא הידועה היום. זו תנועה מסורתית אך לא דתית, ציונית וחלוצית) שהיתה התנועה הגדולה בעיר, תנועת השומר הצעיר ותנועת דרור. עד היום פולדק מתמלא התרגשות כאשר הוא מתאר את הדמויות המדריכיות בחייו – החל מהמדריכה הראשונה בהיותו חניך צעיר, ועד מדריכיו/מפקדיו במחתרת.

הצעד הראשון בהקמת מחתרת לוחמת היה השגת נשק, בהנחה שאת האנשים כבר יש וכי פועלים בתוך המסגרות התנועתיות הקיימות. החבר'ה החליטו לייצר תנאים למארב. הם דאגו למשוך חייל בודד לפינה חשוכה שהוסכמה מראש, ובה המתינו לו מספר חברים. הם הרגו אותו, לקחו את מדיו, את התעודות שלו, את כספו ואת החשוב מכל – נשקו, והתפזרו ברחבי העיר הנתונה בעוצר. העובדה שהיה קל לצאת ולהיכנס לגטו סייעה בידיהם מאוד.

חברי מפקדת החלוץ הלוחם – הלה שיפר רופאייזן, דולק ליבסקינד, אברהם לייבוביץ׳ וגוסטה דוידסון (צילום: אלי דותן, מקור לא יודע, ארכיון בית לוחמי הגטאות ולא ידוע / ויקיפדיה).
חברי מפקדת החלוץ הלוחם – הלה שיפר רופאייזן, דולק ליבסקינד, אברהם לייבוביץ׳ וגוסטה דוידסון (צילום: אלי דותן, מקור לא יודע, ארכיון בית לוחמי הגטאות ולא ידוע / ויקיפדיה).

כשגדל ביטחונם והחלו להגיע ידיעות על חיסול גטאות קטנים יותר בסביבה, חברי הארגון הלוחם בקרקוב החליטו להקל על נתיב המילוט של חלק מיהודי הגטאות שחוסלו. הגרמנים היו עוצרים ספינות על נהר הויסלה ובודקים שבין יושביהם אין יהודים נמלטים. חברי האירגון הלוחם החליטו לפוצץ את עמדות הבידוק הללו ולמנוע מהגרמנים לתפוס את הנמלטים. הם עשו זאת בהצלחה רבה.

חלק מהסיבות להצלחותיהם היו נעוצות בעובדה שהם זכו לשיתוף פעולה יחסי ועזרה מסוימת מהארמיה לודובה, המחתרת הקומוניסטית הפולנית. חלק ניכר משיתוף הפעולה היה קשור באישה יהודיה בשם גולה מירה (בת דודתה של רבקה לביסקינד קופר), שכבר שילמה על פעילותה הקומוניסטית בשנות מאסר, ומאוחר יותר בחיי בעלה וילדתה, ובשנים רבות בכלא. היא דאגה להכשיר את חברי המחתרת, ודאגה שיקבלו כלי נשק ועזרה מודיעינית מהמחתרת הפולנית בעיר.

בקרקוב היו שתי מחתרות. מחתרת אחת היתה של השומר הצעיר והקומוניסטים. הם כינו את עצמם איסקרא (הניצוץ), והיו פעילים מאוד במסגרת ארמיה לודובה, המחתרת הפולנית הקומוניסטית. למחתרת השנייה קראו החלוץ הלוחם, והיא היתה קשורה לאי"ל – אירגון יהודי לוחם, שמרכזו בגטו וארשה. התנועות העיקריות בתוכה היו דרור ועקיבא.

איציק הגיע שותת דם וסיפר בהתרגשות על הצלחתו. למרות פציעתו וחומו הגבוה, מצב רוחו היה מרומם. היה זה לילה בלתי נשכח. הרגשנו בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שאנחנו בני אדם

לאור שיתוף הפעולה הזה, ובשל הקרבה היחסית ליערות בהם ניתן לקיים פעילות פרטיזנית (לא בכל מקום היו כאלה), החלו הלוחמים לנסות לשלוח חוליות לוחמים ליערות. הם ציידו אותם בכסף, מסמכים מזויפים ששמעון דרגנר (שימק), אחד ממפקדי המחתרת שלמד שרטוט באוניברסיטה, זייף בעבורם, וכמובן החשוב מכל – נשקים,  ויצרו שרשרת דירות מסתור לאורך הדרך מקרקוב ליערות. פעילות זו נתקלה בכישלון חרוץ היות ורוב הלוחמים נהרגו בדרך או על ידי פרטיזנים עוינים ביערות.

בדצמבר 1942 חברי המחתרת מקבלים פקודה. פולדק מספר – "את הפעולה ביצענו ב-22 בדצמבר 1942, יומיים לפני חג המולד, כאשר רוב הגרמנים שרויים במצב רוח מרומם ואנשי הגסטאפו וקציני האס אס נמצאים בחופשה. בפעולה השתתפו כל חברי המחתרת היהודית שפעלה בקרקוב, “החלוץ הלוחם” חברי תנועות הנוער החלוציות ואיסקרא – נוער יהודי בפיקודו של השיק באומינגר, מהמפלגה הקומוניסטית. רוב אנשינו היו מרוכזים בצריף שעמד בשטח בית החולים היהודי העזוב ברחוב סקבינסקה. את המחסה הזה הצליחה להשיג לנו הלה שיפר-רופאייזן על ידי חברתה הנוצריה, בתו של השומר המופקד על המקום. באין ברירה העברנו לשם את כל אלה שהגרמנים חיפשו בסוף נובמבר 1942 בגטו ולא נמצאו עבורם דירות בצד הנוצרי. מצריף זה ומדירות נוספות יצאו אנשינו לפעולה".

"זכור לי אותו ערב חורפי, שהיה עבורנו הערב הכי יפה מכל שנות המלחמה, כך הרגשנו. מאחר ורוב אנשינו היו מרוכזים בצריף בסקבינסקה, הגיע לשם לאבן-אברהם ליבוביץ', מפקד המבצע, יחד עם אנטק-יצחק צוקרמן, בסביבות השעה חמש בערב. התאספנו בחדר הגדול בצריף ולאור הנר חילק לאבן את התפקידים לכל אחד ואחד. סוף סוף הגיע הרגע אליו השתוקקנו, כולם היו מאושרים – לנקום בגרמנים. ידענו כי לא ננצח בפעולה זו במלחמה, אך כל אחד מאיתנו הרגיש כי ניתנה לו הזדמנות לנקום בהם, לשלם במקצת עבור כל אותם העלבונות, ואותם משלוחי המוות. הייתה התרוממות רוח".

הרחוב הפולני היה מלא תקווה מחודשת שהנה הפולנים קמו והתחילו להילחם נגד הכובש. היתה אפילו שמועה שהרוסים עשו את הפעולה, כי הפולנים התקשו להאמין שהם עצמם יעזו לעשות פעולה כזו. אף אחד לא חשב אפילו שיהודים עשו זאת

"פקודת המבצע היתה לצאת לרחובות קרקוב, לזרוק את בקבוקי המולוטוב על שלושה בתי קפה. קבוצות של שניים היו צריכות לצאת ולהדביק כרוזים ברחובות קרקוב הקוראים את הפולנים למרד. היו אנשים שקיבלו הוראה להניף דגלי פולין על בניינים ראשיים בקרקוב. רצינו גם לעשות מספר שריפות על מנת שמכבי אש ייסעו ותהיה מהומה גדולה בעיר. היו אנשים שהיו צריכים לאבטח את אלו שזרקו את בקבוקי המולוטוב על הקפה. אפשר להגיד שכל מי שהיה באותו הזמן מלוחמינו בקרקוב השתתף באותה הפעולה. הצלחנו לפגוע רק בבית קפה אחד.

"הפעולה בוצעה. הדגלים הונפו, הכרוזים הודבקו. הגעתי למחבואם של אלזה ושימק לוסגרטן ושם פגשתי את איציק ליבר שזרק בקבוקי מולוטוב ורימון לתוך בית הקפה 'ציגנריה' אשר באותה העת שקק בקצינים גרמנים חוגגים. איציק הגיע שותת דם וסיפר בהתרגשות על הצלחתו. למרות פציעתו וחומו הגבוה, מצב רוחו היה מרומם. היה זה לילה בלתי נשכח. הרגשנו בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה שאנחנו בני אדם".

"בתור קשר היה לי תפקיד ללכת ממקום למקום כדי לראות איך הפעולה מתבצעת. זרקו בקבוקי מולוטוב רק על בית קפה אחד – ציגנריה. זה בית קפה ידוע בקרקוב ששימש באותו זמן לקציני גסטאפו ואס אס מקום מפגש עיקרי ושמה ישבו. על פי מה שידוע לנו נהרגו כ-35 קצינים גרמניים וקציני גסטאפו (מספר הנפגעים הגרמנים היה כנראה נמוך יותר – מ.ה.). הרחוב הפולני היה מלא תקווה מחודשת שהנה הפולנים קמו והתחילו להילחם נגד הכובש. היתה אפילו שמועה שהרוסים עשו את הפעולה, כי הפולנים התקשו להאמין שהם עצמם יעזו לעשות פעולה כזו. אף אחד לא חשב אפילו שיהודים עשו זאת".

ידענו שהסיכויים להגיע לחוף מבטחים קלושים, אבל עצם קיומו של הישוב היהודי היה עבורנו תקווה למחר טוב יותר עבור העם היהודי.

לאחר הפעולה תפסו הגרמנים את מרבית הלוחמים שהסתתרו בצריף בית החולים. הם נלקחו לכלא מונטלופיך בקרקוב ועוברו חקירות קשות ועינויים רבים. עם זאת, גם בתנאים אלו, גם בתא הגברים וגם בתא הנשים הסיפורים חוזרים על עצמם. מנהיגי המרד שמרו על רוח האדם. בתא הנשים יוסטינה, היא גוסטה דוידזון, כתבה ספר והכתיבה אותו לחברותיה לתא, כאשר שאר הנשים שרו ושוחחו כדי להסוות את הפעולה. הן החביאו חמישה עותקים של הספר המתאר את קורות מאבק תנועות הנוער בקרקוב, ואת שהתרחש בגטו קרקוב, ברחבי בית הכלא ובעיר. עד כה נמצאו מרבית פרקי הספר והוא התפרסם תחת השם 'יומנה של יוסטינה' ותורגם למספר שפות.

בתא הגברים מספר פולדק על דברים דומים. "גיבור גדול לא הייתי כי הייתי אחרי חודש ימים בכלא ושבוע של חקירות קשות. הייתי בן 18. אוכל היה מועט והייתי כל כך רעב. כל מה שחשבתי עליו זה ארוחת בוקר. ואז נכנסו שמשון ולאבאן לתא. שמשון דרש מאיתנו שנתיישב במעגל ונמשיך את השיחות כמו בקן. כשהדלת נפתחה ואיש הגסטפו נכנס עם השוט ועשה לנו התעמלות והוציא את מי שהוציא לחקירה, הוא דאג שכשהדלת תיסגר אנחנו נתיישב חזרה, כל אחד איפה שהוא ישב, ונמשיך את השיחה. הוא רצה להראות לנו שבכל מצב אפשר לשמור על כבוד האדם. שבכל מקרה ומצב אתה יכול לשמור על המחשבה שלך ולא לתת שיעשו איתך מה שהם רוצים".

הנשים נלקחות מהכלא בתום החקירה, כאשר הכוונה היא להוציאן להורג. הן ניצלו עומס בכביש וברחו מהמשאית. רובן נורו ברחוב, ביניהן גולה מירה. יוסטינה ברחה והמשיכה לפעול נגד הנאצים ממסתור ביערות. אלו מהן שהגיעו לאושוויץ חברו למחתרת במחנה והשתתפו בהברחת התחמושת ששימשה את מרד הזונדרקומנדו בבירקנאו.

פולדק נשלח לאושוויץ. "לאחר מספר ימים נשלחתי בפלוגת עונשין לבונה מונוביץ – אושויץ 3, לבנות את המחנה. כעבור מספר שבועות חליתי בדלקת ריאות. הכל היה בסדר היה מותר להיות חולה 14 יום, אבל הייתי ביום ה-13 והיה לי חום גבוה ובא איזה סטאזר ורשם אותי למחר לתנור, לקרמטוריום. ואני חשבתי שאני הלוחם האחרון, רוב הלוחמים כבר מתו, ככה חשבתי. ואני חשבתי איך אני מעביר את הידיעה לארץ ישראל שהיתה לחימה. ואז ניגש אלי מישהו, אח. אלו שעבדו שם לא היה להם מספר. ידענו את השמות. היה שם איש אחד בוגר ממני שהתייחס מאוד יפה לחולים. לא ידעתי אם הוא יהודי או לא יהודי. אבל התייחס מאוד יפה לחולים. שאלתי אם הוא מוכן שאני אספר לו את הסיפור של קרקוב ואולי הסיפור הזה יגיע ארצה. ביקשתי ממנו שיבוא לכמה דקות, שיתחמק ויבוא לשמוע אותי. אמרתי לו שאני יודע שאני מחר הולך לתנור. אבל אולי אתה תשרוד ותעביר אחר כך את הסיפור לארץ ישראל. ומתברר שזה איש עקיבא. חבר של דולק. הוא היה רוקח, 10 שנים גדול ממני, הספיק לימודים, אקדמאי. ברור שכאשר הוא שמע את הסיפור תיכף רץ גם לאסיר אחר במחתרת והודיע שאני צריך לחיות. האיש הגיע, דיבר עם הרופאים שעבדו בבית החולים ובפקודתו העבירו אותי לחדר אחר כאילו אני חולה חדש. השמידו את הכרטיס שלי עם הרישום למשרפה. כשהבראתי נשאלתי על ידי לייזר (סילמן) אם אני מוכן להצטרף למחתרת הפועלת בתוך המחנה, כמובן שהסכמתי בתנאי שידעו שאני ציוני".

כשנשאל פולדק שוב ושוב בעדויות שונות שהוא נתן, מה גרם לו ולחבריו לפעול במחתרת נגד הגרמנים אמר – "לצערי הפעולה שלנו לא כל כך ידועה בארץ. גוסטה ביטאה את זה גם. כל מה שרצינו לעשות ועשינו, כל ההתארגנות היתה למטרה אחת. שכאן בארץ ידעו שנוער יהודי אחזו בנשק. ועוד דבר, שהגרמנים לא שברו את רוחנו. לא שברו את כבוד האדם שבנו ואת כבוד היהודי שבנו. וזה מה שהיה חשוב לנו שכאן בארץ יידעו".

יהודה מימון בהלוויתה של הלה רופאייזן-שיפר (צילום: ארז רביב).
יהודה מימון בהלוויתה של הלה רופאייזן-שיפר (צילום: ארז רביב).

פולדק אומר שהם פעלו כפולנים מתוך חשש לענישה הקולקטיבית שתופעל כנגד היהודים בגטו, וכן מתוך רצון לעודד את הפולנים למרוד גם הם בגרמנים. היה על כך ויכוח במחתרת. האשליה של פעילות מחתרתית פולנית הונצחה באופן זה בפולין במשך עשרות שנים. זו גם חלק מהסיבה שהסיפור אינו ידוע היטב גם בארץ.

בסוף המלחמה חבר פולדק לקבוצת הנקם ופעל במסגרתה. בהגיעו לארץ הוא התגייס לפל-ים ועם הקמת חיל הים קיבל דרגת קצונה. הוא נשאר בצבא קבע עד שנת 1972, השתתף בכל מלחמות ישראל ושוחרר בדרגת סגן אלוף. בשנת 1963 נשלח לפולין וכיהן כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל בוארשה. בשנת 1968 נשלח לוינה כשליח מיוחד של מדינת ישראל ופעל בנושא עלית שארית יהודי פולין ותחילת עלייתה של יהדות ברית המועצות דאז. לאחר שחרורו הקים מפעל לעיבוד שבבים לקונסטרוקציה במפרץ חיפה.

"לא חשבנו שננצח" אמר פולדק בשיחה שקיים עם מדריכי מסעות לפולין, "אבל רצינו שהיישוב היהודי בארץ ישראל יידע שהעברים לחמו. כל המחשבות היו מוקדשות לארץ ישראל. ידענו שהסיכויים להגיע לחוף מבטחים קלושים, אבל עצם קיומו של הישוב היהודי היה עבורנו תקווה למחר טוב יותר עבור העם היהודי. אך המציאות מראה שעלינו להמשיך ולהילחם. זכיתי להיות מפקד בצה"ל. חשבתי שפה תהיה ארץ חדשה, שתשמור על כל אדם, שמי שלא יהיה יוכל לחיות כאן, שאנחנו נראה איך באמת אפשר להיות מדינה יהודית. אנחנו במצב שהשלטון חושב שהשלטון נולד על מנת לשלוט, ולא על מנת לעבוד בשביל המדינה. אנחנו צריכים להיות מדינה שכבוד האדם הוא קודם כל בראש מעיינינו. אני מקווה שככה זה יהיה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!