"לא מזמן בתי זוהר, שלומדת עבודה סוציאלית במכללת תל חי, סיפרה לי שנתנו לה שם תרגיל. ביקשו מהסטודנטים לאפיין את המעמד הסוציאלי שלהם באמצעות תיאור של החופשה המשפחתית. היא סיפרה שמשפחתה היתה נוהגת לנסוע הרבה לצפון. לראש פינה, דישון או דלתון. וכל פעם שהמכונית היתה עוברת את צומת גולני אבא היה שם ניק דרייק. והאמת היא שזה קורה עד היום, ובעיקר כשאני עולה על כביש הצפון. שהוא באמת בשבילי הכביש של ניק. עם השדות הירוקים, הערפל, עדרי הפרות, הריח הזה של אירופה שמגיע דרך סוריה ולבנון. ניק דרייק הוא פסקול של חורף. הולך נפלא עם גשם, עננים אפורים ואש בוערת בקמין העצים. הוא בשבילי תמיד הנער התמהוני הזה שמשוטט בין המעיינות, פורט על מיתרים של געגוע. יש הרבה שמחה פנימית בעצבות שלו. הוא כאילו שר בשקט, לעצמו, לבד, בלילה הבודד, בלי קהל. ורק מי שעובר בסביבה, כשהכל רדום ושקט מסביב, מי שליבו עדיין ער יכול לעצור רגע להקשיב, ולזרום עם הקצב האיטי והמהורהר הזה של ניק דרייק והגיטרה שלו".
אהוד בנאי, זה המקום, גל"צ, נובמבר 2016

לאחר תיאור כל כך יפה ומדוייק של אחד מענקי המוזיקה כאן אני מרגיש כאילו כל מה שנותר לי הוא רק להשאיר פה איזה 2-3 שירים של ניק דרייק ולהציע לכל מי שפוגש בטור וטרם גילה את הקסם האנגלי הזה פשוט להקשיב ולהתאהב.
אז אפתח את הטור השבועי של "חי בשיר" בהזמנה להתרווח בכיסא, ללחוץ על play ולהתענג:

אבל מה שלא פחות מרגש מהשירים של ניק דרייק זה הסיפור העצוב והמרתק על חייו, מותו והחיים שלאחר מותו. ניקולאס דרייק נולד ב-19.6.1948 בבורמה (מיאנמר) שבאותם ימים היתה תחת שליטה בריטית. אביו, רודני דרייק, נשלח למזרח ע"י האימפריה לעבודות הנדסה ושם פגש זמרת אנגליה צעירה בשם מולי. לזוג נולדו שני ילדים, גבריאל הבכורה וניקולאס הצעיר.

כשניק היה בן שנתיים המשפחה חזרה למולדת, לבית ילדותו של האב, בכפר קטן בשם טאנוורת'-אין-ארדן, במרכז אנגליה. הילדות של ניק היתה ספוגה במוזיקה ותרבות. אחותו הפכה לשחקנית מפורסמת, אימו המשיכה לכתוב ולשיר וגם אביו התעניין רבות במוזיקה. בנערותו נפשו נמשכה לספורט והוא הצטיין בריצות למרחקים קצרים. בתיאורים של חברים מספסל הלימודים בשנים האלו עולה תמונה של נער מופנם, שקט, שאף אחד בעצם לא ממש הכיר.
בגיל 18 ניק דרייק הצעיר התקבל לקיימברידג' ולמד ספרות אנגלית. הוא זכור בתור תלמיד מבריק אך המופנמות השקטה שאפיינה אותו בשנים הקודמות הפכה אט אט לעגמומיות ובדידות כבדה שהקשתה על חייו. הוא לא הצליח ליצור קשרים חברתיים, על ספורט הוא ויתר ואת נחומיו הוא מצא לבדו בחדרו, בהאזנה לפולק שהגיע מאמריקה (בוב דילן) או מהאי השכן אירלנד (ואן מוריסון) ובעיקר בניגון אובססיבי וייחודי על הגיטרה הראשונה שהוא קנה לעצמו. הנגינה הפכה להיות יותר ויותר מרכזית בחייו ודרייק החל גם לכתוב שירים משל עצמו. הוא ניגן ושר אותם מדי פעם בבתי קפה ופאבים שכונתיים. בגיל 20 בעודו גוחן מעל הגיטרה שלו בפאב לונדוני ומנגן את אחד משיריו השקטים והמיוחדים ראה אותו ג'ו בויד, מפיק מוזיקת פולק. "תוך חצי שיר קלטתי שיש כאן משהו מיוחד. ניגשתי לניק דרייק בהצעה מיידית לאלבום. אני בעיקר זוכר את התגובה ההססנית שלו. הוא גמגם: אוקיי…" סיפר בויד בראיון מאוחר.

לאחר תהליך ארוך יצא לאור ב-1969 האלבום הראשון של ניק דרייק, five leaves left. האלבום לא זכה להצלחה. אין בנמצא נתונים רשמיים על מספר העותקים שנמכרו אבל ההנחה היא שמדובר במספר תלת ספרתי בלבד, אולי מעט יותר. ההופעות הספורות שניק דרייק נתן היו "כואבות לצפייה" כפי שתיאר זאת מייקל צ'פמן, זמר פולק אנגלי שהכיר את דרייק. "הוא לא היה אומר מילה במשך ההופעה, נראה סובל ולא פעם פשוט הפסיק אותה באמצע". הראיונות שחברת התקליטים שלו הפצירה בו לקיים היו אסון. מראיין בשם ג'רי גילברט ממגזין מוזיקה בריטי אמר "לא הצליחה להתקיים ביננו שום תקשורת. אני חושב שהוא לא יצר איתי קשר עין פעם אחת".

התחלה כזאת לקריירה לא בישרה טובות. ואכן, גם האלבום השני, שנתיים אחר כך ב-1971, bryter layter, שהופק כאלבום מעט נגיש יותר, מעט שמח וג'אזי יותר לא מכר יותר מ-3,000 עותקים. שוב מפח נפש אדיר לניק דרייק בן ה-23. אחרי כמה שנים בלונדון דרייק חזר לבית הוריו בכפר והתחיל בטיפול אינטנסיבי, מה שלא מנע התמוטטות עצבים ואשפוז של כחמישה שבועות בבית חולים פסיכיאטרי. ימים קשים מאוד עברו על הבחור היצירתי והרגיש. ג'ון מרטין אמר באותם ימים שניק דרייק הוא הבחור הבודד ביותר שהוא פגש בחייו.
בתוך מצב נפשי קשה מאוד, כשהוא מאובחן כסובל מדכאון קליני וסובל מתסמינים של פסיכוזה המטשטשים את היכולת להבדיל בין מציאות לדמיון, ניק החליט, לחלוטין על דעת עצמו וללא הסכמה של חברת התקליטים, להקליט אלבום נוסף. אלבום שבדיעבד יהיה האחרון שלו. במשך שני לילות כשבאולפן נוכחים רק דרייק וטכנאי סאונד בשם ג'ון ווד הוקלט pink moon,  אלבום באורך של 28 דקות סך הכל שמחולק ל-11 שירים קצרים, שלדיים וערומים. מלבד שיר הנושא בו מצטרף פסנתר, בכל שאר השירים זה רק קולו של דרייק והגיטרה שלו. "ניק היה נוקשה מאוד בזמן ההקלטה. הוא לא רצה שום דבר חוץ מעצמו והגיטרה. pink moon הוא כנראה האלבום הכי ניק דרייק שניק דרייק יכל להיות" אמר ג'ון ווד.
והעולם עוד לא היה מוכן לניק דרייק. גם האלבום הזה לא זכה לשום תשומת לב. אפילו פחות מקודמיו. מכאן ואילך היתה זו כרוניקה ידועה מראש של הדרדרות סופית. ניק דרייק שם קץ לחייו הקצרים והקשים בלילה שבין ה-24 וה-25 לנובמבר בשנת 1974. הוא נמצא מת במיטתו לאחר נטילת מנת יתר של כדורים נוגדי דיכאון. כשאימו גילתה אותו התנגן בפטיפון שבחדר הקונצ'רטו הברנדנבורגי מספר שש של יוהאן סבסטיאן באך.
ניק דרייק הלך לעולמו מדוכא, אנונימי ומיואש.

*****

לאחר שנים רבות, בשנה האחרונה של המילניום, קרה נס. החלום של ניק דרייק התחיל להתגשם.
ב-1999 ענקית הרכב פולקסוואגן הוציאה פרסומת חדשה. הם כבר החליטו שהפרסומת תציג את הרכב שועט בכביש בשעת לילה, מתחת לירח ולכוכבים כששיר נוגה ילווה את החבר'ה היפים באוטו. הם בחרו ב- Under The Milky Way של The Church אבל ברגע האחרון, קופירייטר צעיר מבוסטון בשם לאנס ינסן הביא מהאוסף הפרטי שלו שיר שאף אחד לא הכיר והצליח לשכנע את כולם לקחת את הסיכון וללכת על השיר האלמוני. pink moon נקרא השיר. ניק דרייק נקרא הזמר. 27 שנים לאחר ההקלטה הלילית ההיא בלונדון, שכמעט אף אחד לא ידע על קיומה ושנתיים לאחר מכן היוצר לקח את חייו, 27 שנים אחרי – והתחיל סופסוף תהליך הרנסאסנס הבלתי יאמן של ניק דרייק.

הפרסומת, שבה רואים חבר'ה נהנים מנהיגה לילית שמחליטים לוותר על מסיבה ופשוט להמשיך בנסיעה מתחת לירח, זכתה בפרסים רבים ונחשבת עד היום לפרסומת מוצלחת ואומנותית ביותר. אבל לענייננו, הדבר המעניין באמת שקרה בעקבות הפרסומת הוא שאנשים התחילו לחפש את השיר והזמר ולדבר זה עם זה על הזמר המנוח הזה שאף אחד לא הכיר עד לפני רגע, ניק דרייק.
חברות התקליטים הבינו את הפוטנציאל המסחרי הגלום ומיהרו להוציא מדבקות קטנות "AS FEATURED IN THE VW AD" (כפי שהופיע בפרסומת של פולקסווגן) ולהציג לראווה מחדש באופן מסחרי, לראשונה בעצם, את האלבום הכל-כך לא מסחרי של ניק דרייק: pink moon. ואכן, ההמונים נהרו לחנויות המוזיקה. בשנת 2000 נמכרו בארה"ב 74,000 עותקים, בשנת 2004 נמכרו כבר 329,000 עותקים וב- 2014  נמכרו (והורדו מהאינטרנט) 2.4 מיליון (!) עותקים של pink moon. וכל זה בארה"ב וברטיניה בלבד. במקביל צמחה כמובן גם ההתעניינות בשני האלבומים הראשונים ויצאו לאור אוספים, בוטלגים, ספרים וסרטים על חייו. אמנים רבים ביניהם אליוט סמית', אר.אי.אם, רדיוהד, בק ודה קיור (שאף נקראים על שם שיר של ניק דרייק) סיפרו עד כמה ניק דרייק הוא השפעה עצומה עבורם ואצלנו אפילו שלמה ארצי הוציא חידוש שלו לשיר של ניק דרייק, אותו שיר קסום שפתח את הטור הזה.

שנים רבות לאחר מותו, במקריות מוחלטת, ניק דרייק עשה את זה בגדול.

על המצבה שלו מתחת לעץ האלון בחצר הכנסיה חקוקה שורה מתוך השיר האחרון באלבום האחרוןNOW WE RISE / AND WE ARE EVERYWHERE.
כאילו ידע ניק דרייק באיזה חוש נבואי את מה שצפוי לשיריו, שיום אחד הם יתעוררו לתחיה, יזרחו ויהיו בכל מקום.

קברו של ניק דרייק

קברו של ניק דרייק

יש שאלה פילוסופית מפורסמת, בלי פתרון, על עץ שנופל ביער ואין אף אחד בסביבה לשמוע את הרעש שלו. השאלה היא אם אין אף אחד שישמע את הרעש, הרעש התרחש?
אני מוצא בסיפור הטראגי של ניק דרייק גם איזושהי נחמה, איזהשהו צדק שהופיע בסופו של דבר. הוא אומר לנו שכן, העץ שנפל ביער ולא היה אף אחד בסביבה לשמוע אותו אכן הקים רעש. למישהו, איפשהו, מתישהו ביער זה שינה שהעץ נפל.
כשהעץ של ניק דרייק נפל היה שקט. בלוויה שלו היו מעטים. היום אנשים מכל העולם עולים לקבר שלו להודות לו על השירים הקסומים שהביא לעולם. גם אני מתכנן יום אחד לבקר שם במחוזות ילדותו, ובדרך, בנסיעה העתידית הזאת ברחבי אנגליה אני אקשיב  רוב קשב לשירים של ניק דרייק שקמו לתחיה.

לניק דרייק לקח הרבה שנים לפרוח ולהתגלות, לצערנו הרב – לאחר שהוא כבר התייאש. ומעניין כמה עוד ניק דרייקים יש שם בחוץ, שרק מחכים שמישהו יזיז את האבן הנכונה, בזמן הנכון ובזווית הנכונה ויגלה לעולם את הדבר היפה הבא.

 

Pink Moon

I saw it written and I saw it say
Pink moon is on it's way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get you all
It's a pink moon
Hey, it's a pink moon
It's a pink, pink, pink, pink, pink moon.
It's a pink, pink, pink, pink, pink moon.

I saw it written and I saw it say
Pink moon is on it's way
And none of you stand so tall
Pink moon gonna get you all
It's a pink moon
Yeah, it's a pink moon