הגבלות חמורות על חופש התנועה וההתאגדות, הבטחות שווא בעת הגיוס לעבודה, שכר נמוך ואי מתן תשלום על שעות נוספות, אלו הם חלק מתנאי העבודה של מהגרות עבודה המועסקות במפעלי טקסטיל במדינת בנגלור שבדרום הודו. המידע נחשף בדו"ח חדש – 'עבודה ללא חרות' שפרסם ארגון CCC לצד ארגון עובדות הטקסטיל של בנגלור, ומגלה שמהגרות העבודה מופלות בצורה משמעותית ביחס לעובדות המקומיות, העובדות לצדן במפעלים.

המפעלים שנבדקו בדו"ח, מייצרים עבור מותגים בינלאומים מובילים כגון H&M ,GAP, בנטון, אברקרומבי אנד פיץ', לווי שטראוס דקתלון ועוד מותגים. על פי מחברי הדו"ח קיימים חמישה מתוך אחד עשר המדדים של ארגון העבודה הבינלאומי לעבודה בכפייה. בתחילת החודש חשף תחקיר של הגארדיאן הגבלות בחופש תנועה במפעלים המספקים בגדים עבור מותג האופנה היוקרתי 'הוגו בוס' במדינת טאמיל נאדו בהודו.

תופרות במפעל בגדים בהודו, למצולמות אין קשר לכתבה (AP Photo/Mahesh Kumar A)

תעשיית הטקסטיל במדינת בנגלור, בה פועלים למעלה מ-1,200 מפעלים, מעסיקה כחצי מיליון עובדים, מתוכן 80% נשים, ומהווה כ-20% מייצור הטקסטיל של הודו. כדי להתמודד עם המרוץ לתחתית בתנאי העבודה, הנובע מלחץ מותגי האופנה לספק כמויות בגדים גדולות במהירות ובעיקר בזול, מגייסים בעלי המפעלים עובדות מאזורים כפריים במדינות אחרות בהודו. העובדות שרובן באות מקאסטות נמוכות, אינן דוברות את השפה המקומית של בנגלור ומשוכנות בהוסטלים מטעם המפעל. היציאה מההוסטלים אסורה  בזמן ימי העבודה, והפועלות נתונות לפיקוח הדוק לאורך כל השבוע, גם בזמן "החופשי" שלהן לאחר העבודה.

הדו"ח מתמקד בשלושה מפעלים המעסיקים יחד מעל 4,000 עובדות, וכולל בין היתר ראיונות חסויים עם עובדות מקומיות ומהגרות עבודה, מפגש ארגונים ממשלתיים ואזרחיים ונציגי ארגוני עובדים. על פי הדו"ח, כאשר העובדות מגיעות למפעל הן מגלות כי הבטחות לחוד ומציאות לחוד – שכר הדירה מנוכה מהמשכורות והן נאלצות לקנות את המצרכים שלהן. בנוסף, העובדות, שחלקן מתחת לגיל 18, מוחתמות על טפסים בקאנדה, השפה בבנגלור, אותה אין הן דוברות.

אסור לצאת – אסור להפגש עם ההורים

אומה (שם בדוי) העובדת באחד המפעלים, מתארת את המעבר מבית הספר והמשפחה למפעל המרוחק, בו היא תופרת כעת שמלות ומוצרי ספורט למותגים בינלאומים. לטענתה, סוכן הגיוס הבטיח לה משכורת חודשית של 91 יורו, אך גילתה שמהמשכורת מופחת שכר הדירה על ההוסטל בו שיכנו אותה. בנוסף חופש התנועה שלה מוגבל והיא איננה רשאית לצאת מתחומי ההוסטל לאחר שעות העבודה. כמהגרת עבודה, שאינה דוברת את השפה המקומית, אומרת אומה שהיא מבודדת וחשופה לניצול מצד המנהלים. ההוסטלים מתוארים על ידי העובדות כקטנים וצפופים ובתחזוקה לוקה בחסר. בחלק מהדירות אותן חולקות מספר עובדות ביחד, האסלות הכיורים והברזים שבורים.

ההוסטלים עצמם מאובטחים מסביב השעון על ידי מאבטחים גברים ומפקחות מטעם ההוסטל. באחד המפעלים טוענות העובדות שהזמן היחידי שמותר להן לצאת לעשות סידורים וקניות הוא ביום ראשון, יום המנוחה, וגם אז מותר לצאת לשעתיים בלבד. גם בזמן הקניות והסידורים מחוץ להוסטל נתונות מהגרות העבודה למעקב ופיקוח מצד המפקחות. במפעל אחר מתארות העובדות כי הן מאחרות לשוב להוסטל, נמנעת מהן הכניסה אליו והן נאלצות להישאר מחוץ לביתן. במפעל אחר אומרות העבודות כי הכניסה להורים הבאים לבקר את הבנות שלהן אסורה, ונמנעת מהן הזכות להיפגש עימם בביתן בזמנן הפנוי.

הדו"ח מתאר כיצד לאחר הפנייה מסוכן הגיוס, עוברות העובדות המגויסות הבאות ממדינות שונות בהודו, הכשרה ורכישת מיומנויות הדרושות לעבודה במפעלי הטקסטיל. ההכשרה מתבצעת כחלק מהתכנית הממשלתית 'Make in India', שנועדה לעודד את התעשייה המקומית ההודית, ובכך את הצמיחה הכלכלית של המדינה. התכנית אמנם מספקת לעובדות את הכישורים הדרושים כדי לעבוד בהצלחה במפעלי הטקסטיל, אבל לא מלמדת את מהגרות העבודה את השפה המקומית, וכישורים שיכולים לעזור לעבודות להיות עצמאיות ולדעת מהן הזכויות המגיעות להן.

הגבלת התנועה – לטובת העובדות

מפקחת באחד ההוסטל מטעם אחד המפעלים אמרה למחברי הדו"ח כי הפיקוח הצמוד והגבלות התנועה נעשות למעשה מתוך מחשבה על מהגרות העבודה, שהינן נערות צעירות מעמד חברתי נמוך. הגבלות התנועה היו נושא לביקורת ציבורית רבה בעבר. אחד המפעלים בדו"ח אפילו העביר את האחריות על שיכון העובדות שלו לידי ארגון לא ממשלתי, אך זה כאמור לא תרם לפתרון הבעיה. יו"ר הארגון הנ"ל סיפרה למחברי הדו"ח כי "אם אין חוקים, הנערות האלו עלולות לברוח  ואולי אפילו להגיע לעבוד בזנות".

עוד מציינים מחברי הדו"ח כי ההגבלות על חופש התנועה, היעדר הידע על הזכויות המגיעות להן ומחסום השפה מונעות מקשות על יצירת וביסוס כוחם של ארגוני עובדים, שיפעלו לחיזוק כוחן של העובדות, מול המפעלים והמותגים הגדולים. מה גם שתהליכי התאגדות נחסמים לרוב על ידי הבעל או בן משפחה אחר של העובדות, המונע מהעובדות את החופש להתאגד.

בסיכום הדו"ח מציינים המחברים כי בתעשיית הטקסטיל בבגנלור נמצאו חמישה מאחד עשר המדדים של ארגון העבודה הבינלאומי לעבודה בכפייה, בניהם; ניצול הפגיעות של העובדות, הטעייה וגיוס תחת הבטחות שווא בשכר והטבות, הגבלות תנועה, איומים והפחדות וניצול בעבודה.

כדי להתמודד עם הבעיות הקשות שנחשפו בדו"ח, מציעים המחברים מספר פתרונות בניהם: פיקוח על סוכני הגיוס ומניעה של גיוס בהבטחות שווא, הוספת לימודי שפה וכישורי חיים לתכנית ההכשרה הממשלתית, מתן חופש תנועה מלא למהגרות העבודה, והגברת הפיקוח והאחראיות של המותגים למפעלים המייצרים עבורם. המחברים גם דורשים את הגברת השקיפות של שרשרת האספקה של מותגי האופנה, שתאפשר לצרכנים, ארגוני עובדים וארגונים ממשלתיים, לקשר בין המפעלים לבין המותגים שעובדים עימם.

תגובת החברות – אין שם עובדים זרים כי כולם הודים

מחברי הדו"ח שיתפו את ממצאיו עם החברות הנמצאות בקשרים כלכלים עם המפעלים המסוקרים בו. חברת אברקרומבי אנד פיץ', לא הגיבה לפניות המחברים, על אף שקיבלה שתי פניות בנושא. שבע מתשע החברות השיבו שהן מבצעות ביקורות חיצוניות במפעלים עצמם, וחברת C&A הוסיפה כי היא מכירה במגבלות של השיטה הזו במקרים של ניצול עובדים, הטרדות ועבודה בכפייה. חברת בנטון שלחה בתגובה את סיכום הביקורת על המפעל עימו עם בקשר, בה נכתב כי לא נמצאו במפעל אף מהגרי עבודה מאחר וכל העובדים הינם הודים.

לווי שטראוס השיבה בתגובה לדו"ח "לפי הממצאים שלנו הספק והמפעלים לא מספקים שיכון בהוסטלים בעבור העובדים", והוסיפו כי בביקורת שלהם לא מצאו עובדים שהועסקו דרך סוכני גיוס או הפרות בתשלום שכר המינימום החוקי במדינה ושהדבר מנוגד לתנאי ההיקשרות של החברה עם המפעלים.

דקתלון, GAP וחברת PVH המחזיקה במותגים קלווין קליין וטומי הילפיגר, הדגישו כי הן עוקבות אחר המצב בהוסטלים. GAP הוסיפה שהיא מעודדת את הספקים שלהן להקים ועדות בהוסטלים.