מעטים, מעטים מדי, הם המבינים את העיניים שנעצמו הלילה ללא שוב. עיניים אשר ברגישות ותבונה חד פעמית וייחודית ידעו להביט על נחלי הכזב ההופכים בן רגע לנחלי איתן – טרם האיתן. על חלום ענק ואינסופי נהפך לחורבן מוחלט – טרם החורבן. מעטים עוד יותר ידעו להביט ולראות שגם החורבן הוא זמני. ושהאיתן הוא זמני. שסקרנות גדולה, חדוות העשייה וצדקת הדרך יכולים להפוך, אם לא נהיה זהירים מספיק, לשנאה איומה. לרוע טהור. להרס מוחלט. שהטוב המוחלט אליו אנחנו כמהים להגיע בכל שעל ושעל, בכל בחירה ובחירה, הוא רק בגדר האפשרי, והוא בהחלט אפשרי, אבל לרוע ולזוועה אין תחתית. ואין תחתית.

עיניים מיוחדות אלו ידעו להביט בסתירות הבלתי אפשריות בעליל של ניסיון חידוש חיי העם היהודי בארץ מולדתו. כמו המביט מחוץ לחלון בשירו של יהודה עמיחי 'מתוך שלושה או ארבעה בחדר', העיניים הללו לא פחדו, לא לעצום עיניים מול הרוע היהודי והערבי כאחד. גם כשהיה הכרחי. מול נס התקומה הגדולה והשכול שבלתי ניתן לשכוח. מול מה שמוכרחים לעשות, ומוכרחים לעשות, ביחד עם ההשלכות שאין עליהן מחילה. גם לא לנו.

חיים גורי, 1973 (פריץ כהן / לע"מ)

גורי אמר שחשבון הנפש החשוב ביותר מול עולם החיים הוא חשבון הנפש האישי. הארץ לא יודעת חשבון נפש מהו. בני האדם כן. מה הם יעשו עם הבחירה הזו שניתנה להם להכריע בין הטוב לרע? זוהי בחירה שלהם.

חשבון הנפש החשוב ביותר הוא חשבון הנפש האישי. מה אתה אומר לעצמך בסופו של ערב? כן, הייתי צודק. כן, הייתי חייב. אך האם זה הכל? האם זו תשובה מספיק טובה?

חד וחלק – לא. לעולם לא.

ועל כן, חשבון הנפש ממשיך. עכשיו תורנו.