דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י"ח באדר ב' תשפ"ד 28.03.24
27.2°תל אביב
  • 27.2°ירושלים
  • 27.2°תל אביב
  • 25.3°חיפה
  • 26.6°אשדוד
  • 33.5°באר שבע
  • 33.5°אילת
  • 30.4°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 31.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
סוגר שורות

סוגר שורות / למה שוק ההון מלטף את מנכ"ל טבע ומה בין הדיון על מהגרי העבודה לעהד תמימי

התכנית האגרסיבית של קאר שולץ עוסקת בעיקר בסעיף ההוצאות, אבל כדי לייצר הכנסות הוא יצטרך את העובדים איתו. וגם: למה השיח הישראלי כל כך אוטומטי. "סוגר שורות", הטור השבועי של עורך דבר ראשון

שלט שמוביל למפעל טבע בירושלים, ומנכ"ל חברת טבע קאר שולץ (צילום: יונתן סינדל  / פלאש 90 / ויקימדיה).
שלט שמוביל למפעל טבע בירושלים, ומנכ"ל חברת טבע קאר שולץ (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90 / ויקימדיה).
שי ניב
שי ניב
עורך ראשי לשעבר
צרו קשר עם המערכת:

1. אין הרבה דברים מדכאים יותר מהאופן שבו שוק ההון הישראלי מלטף לאחרונה את מנכ"ל טבע קאר שולץ ואת תכנית הקיצוצים האגרסיבית שלו. "שולץ ניגש לטבע במטרה חדה וברורה להבריא את החברה, להוריד ממנה את השומנים ולהריץ אותה למרחקים ארוכים", כתב השבוע סטיבן טפר, אנליסט הפארמה והביומד הוותיק של בית ההשקעות אי.בי.אי, זמן קצר לאחר שפגש את המנכ"ל המהולל.

המילה "שומנים" חוזרת שוב ושוב בסקירה של טפר, הס מלהזכיר את העובדים. באנליזה הקרה והמנוכרת, זו שרואה מניה ולא רצפת ייצור או אנשים, העובדים הם בבחינת משקולת – סרח עודף בלי שם ובטח בלי פנים. מי שהבליג מול שיח מבזה נגד עובדי המגזר הציבורי שהומשלו לאיש שמן שמכביד על הרזה ולפרה גדולה שלא נותנת חלב, שלא יתפלא כשהשיח הזה הפך לגיטימי ונורמטיבי ביחס לעובדים כולם.

הוא לא קוסם, והעובדים הם לא סרח עודף. נשיא טבע, קאר שולץ (צילום: News Oresund/ flicker)
הוא לא קוסם, והעובדים הם לא סרח עודף. נשיא טבע, קאר שולץ (צילום: News Oresund/ flicker)

נכון, טבע נמצאת במשבר עמוק ואקוטי שמחייב אותה לחתוך בהוצאות, שזה לרוב שכר ותפעול. במילים לא מכובסות, אנשים צריכים ללכת הביתה. הם משלמים את המחיר של הנהלה כושלת ויהירה שאיבדה כל קשר לזהות הצנועה והשמרנית של החברה ושל מייסדיה, מחיר של דירקטוריון רופס ושל מדינה שידעה לחלק הטבות מס במיליארדים בלי להתנות אותן בדבר הכי בסיסי כמו שמירה על מקומות עבודה. ולמרות שהעובדים משלמים מחיר כבד, ואולי דווקא בגלל זה, לא מגיע שידביקו להם דימויים מעליבים.

קאר שולץ הוא לא בדיוק קוסם וראוי היה להמתין עם השבחים. הוא הסתער בכוח על סעיף ההוצאות, שזה אולי כורח המציאות אבל רק צעד אחד (ובעיקר הקל ביותר) בשורה של צעדים הכרחיים שעשויים לסובב בחזרה את הספינה. החלק המשמעותי נמצא בכלל בסעיף ההכנסות: לחתור לכמה שיותר מנועי צמיחה ולא להתבסס עוד על תרופת מקור רווחית אחת כמו הקופקסון, שכידוע כבר הפכה בינתיים לגנרית (חברות אחרות רשאיות לשווק גרסה מקבילה של התרופה). עם כל הכבוד למנכ"ל, הפעם גם הדירקטוריון צריך לשחק תפקיד מרכזי מעבר לחימום הכיסאות שהוביל עד היום. הדירקטורים צריכים להוביל את המדיניות ולפקח באופן פעיל על עבודת ההנהלה, בלי ללכת שבי אחרי הצ'ארם כפי שעשו עם ארז ויגודמן.

בקצה הפירמידה, כל תכנית מפנה חייבת לקחת בחשבון גם את העובדים: לא רק בדמות פיצויים מוגדלים לעוזבים ולמפוטרים, אלא בעיקר באמצעות שימור וטיפוח העובדים שנשארים. טבע בעידן החדש צריכה להיות הרבה יותר מאוסף של מפעלים ולהשקיע יותר במחקר ופיתוח. בשביל זה היא חייבת הון אנושי נאמן, מחויב, מרוצה, מתוגמל ואפילו שמח. אם היא לא תשקיע בעובדים ולא תציג ודאות שתבוא לידי ביטוי בתוצאות העסקיות, היא תהפוך להיות "קומברס" עליה השלום, כזו שבשנותיה האחרונות חוותה נטישת עובדים ותחלופה גבוהה. טבליות תרופות טבע יכולה לייצר היום בהודו, במפעל של "אקטביס" – חטיבת הגנריקה של "אלרגן" אותה רכשה במחיר דמיוני. זו בשורה קשה לייצור הישראלי, זו תולדה לא רק של עולם גלובאלי אלא גם של כשל לוקאלי לחלוטין מצד הרגולטור, שלא טרח להציב לחברה מקל מול כל גזר שקיבלה. אבל כדי שטבע תוכל לפתוח קו ייצור חדש לתרופה פורצת דרך, היא זקוקה למרכז חזק בישראל עם עובדים כחול-לבן.

2. האוטומטיות בשיח הישראלי, זו שמחלקת הכל לימין ולשמאל, מפציעה שוב בכל הכוח סביב סוגיית מהגרי העבודה. "גירוש מבקשי המקלט" זו הכותרת שחוזרת על עצמה שוב ושוב ברוב אמצעי התקשורת, אף שהגירוש הנוכחי בשונה מזה של השנים הקודמות מתמקד במהגרים שאינם מבקשי מקלט ובטח לא "פליטים". מנגד, גם השיח שמובילים מימין לא פחות רדוד: כבר כמה שנים טובות שנפסקה כניסתם של מהגרים אפריקנים בזכות הקמת הגדר בגבול הדרומי, כך שמדינת ישראל לא נמצאת תחת "איום" או כל הגדרה אחרת שגובלת בלאומנות מוגזמת עד כדי גזענות. מצדדי הגירוש מתעלמים מהעובדה שיד אחת של המדינה מגרשת ויד שנייה מגדילה את מכסת הזרים "הלבנים" ו"החוקיים" שמגיעים לעבודה בישראל בבנייה, בסיעוד, במסעדות האתניות, בחקלאות ובקרוב אפילו במלונות.

שיח רדוד ואוטומטי, גם בימין וגם בשמאל. צעירים אפריקאים בדרום תל-אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).
שיח רדוד ואוטומטי, גם בימין וגם בשמאל. צעירים אפריקאים בדרום תל-אביב (צילום: תומר נויברג / פלאש 90).

המעסיקים ממהרים לטעון שמדובר בענפים בהם הישראלים "לא מוכנים לעבוד", אבל שוכחים שבסיפור הזה של הביצה והתרנגולת הם אלה שתרמו ראשונים למגמה: תחילה כשפיטרו אלפי ישראלים בענף הבנייה מיד לאחר מלחמת ששת הימים עם כיבוש עזה והגדה המערבית, ובהמשך כשהחליפו את הפלסטינים ברומנים ומאוחר יותר בסינים. גם שוטפי כלים היו עד לא מזמן צעירים ישראלים, שהוחלפו באפריקנים. ברגע שענף "מתויג" כענף של עובדים זרים, הישראלים כבר באמת לא רוצים לעבוד בו אפילו בשכר גבוה. אז במקום לסגור סופית את הכניסה לישראל ולהעניק היתרי עבודה למי שכבר נמצא כאן, המדינה ממשיכה במדיניות של דלת מסתובבת שמיטיבה בעיקר עם קבלני כוח אדם ואינטרסנטים אחרים.

3. האוטומטיות הזו ממשיכה כל הדרך עד לנערה עהד תמימי, מהכפר נבי סלאח. עד כדי כך השתבשה כאן הדעת, שמדינה שלמה מתקשה להבין עד כמה זה אבסורד לכלוא בדיעבד בת 17 במשך שבועות רק משום שגידפה וסטרה לחייל. בשיח שפוי, גם איש ימין אדוק שמאמין כל כולו בארץ ישראל השלמה, לא אמור להיבהל מנערה שמבקשת להדוף בידיים חשופות חיילים שנכנסים אליה לכפר. היא לא זרקה רימון כפי שעשו לוחמי מחתרות יהודים מול חיילים בריטים, לא פוצצה עצמה כאחרוני המחבלים הבזויים של החמאס – היא צעקה על חייל והרימה עליו יד – משהו שכל אחד היה עושה כנראה בסיטואציה דומה.

גם איש ימין הדוק לא אמור להיבהל ממנה, עהאד תמימי (פלאש90)
גם איש ימין הדוק לא אמור להיבהל ממנה, עהאד תמימי (פלאש90)

היא לא גיבורה, היא בטח לא אנה פרנק או חנה סנש, היא סתם נערה שמבקשת למרוד במשטר שלכל הפחות לשיטתה מבקש לדכא אותה ואת עמה. וכן, כמו הרבה נערות בנות 17, היא גם מאוהבת במצלמות ובתשומת הלב. בישראל היא הייתה עושה "סלפי" עם החברות, בנבי סלאח הנוף מגוון יותר. למה אי אפשר להאמין בזכות ההיסטורית שלנו על הארץ, ומנגד גם בזכות או לפחות במניע של הנערה הפלסטינית להתנגד לנוכחות צבאית בכפר שלה? מול קור הרוח של החיילים החסונים והנבונים בשטח, גוברת מיום ליום הפחדנות, הפאניקה ואבדן הדעת של ההנהגה והחברה הישראלית כולה. איך הפכנו (כמעט) בלי לשים לב מדוד לגוליית, עם נרטיב של ילד קטן ומתבכיין.

 

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!