באופן אישי אני אוהב מאוד מרדנים, כאלו שמובילים מאבקים נגד התעמרות החזקים המושכים בחוטי השלטון ומפרשים את החוקים לטובתם ונוחיותם. אני מכיר היטב את התחושה של זיהוי עוול שנעשה. אני אוהב את המחאות המקוריות, שמצליחות להסב את תשומת הלב של הקהל האדיש. כשהלכתי להפגנות של מני נפתלי, ניגשו אלי זוג צעירים ואמרו לי שהם מתרגשים לראות אדם בגיל הוריהם. התביישתי. כיוון שלחברי הבורגנים והזעיר בורגנים יש בדיחה כשאני הולך להפגנה: "אני אשתתף בהפגנה מהסלון מול הטלוויזיה", חה חה חה, לפחות תעודדו ב"כל הכבוד" או תשתקו, ולא רוצה לשמוע מכם יותר על דיל שמצאתם לוורשה או לבודפשט.

"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מספר על אישה שנוקמת בממסד. נשים מורדות כנגד הממסד הגברי  מופיעות לא מעט בתאטרון ובקולנוע. החל מ"אנטיגונה", שכולנו למדנו בשיעורי ספרות, העושה צדק כנגד ציווי השליט, והמשך במחזה הנהדר "ביקור הגברת  הזקנה" של דירנמאט (שהפך לסרט בכיכובם של אינגריד ברגמן ואנטוני קווין, מומלץ מאוד לחפש אותו ולצפות), בו אישה שנוקמת באדם שאנס אותה ומסולקת מהעיר, "תלמה ולואיז" בו הגיבורה לוקחת את החוק לידה ויורה באנס, והסיפור הכי בולט ומתוחכם מגיע מהתנ"ך, (בראשית, ל"ט) בו תמר יוצאת למאבק הרואי שיש בו ערמה ושכל כנגד עוולות חוקי הייבום, שחוקק על ידי גברים ופוגע בה. בסרט שלנו, יש צורה חדשה של נקמה בצורה של שיימינג  שעושה אישה בעזרת כלי תקשורת מודרני: שלטי חוצות כפי שיתואר להלן, תחבולה קולנועית נחמדה.

תמונה מהסרט 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי' (קרדיט: יח"צ)

לפני הכל פירוש רש"י לשם הסרט: שלושה שלטים (שלושה שלטי חוצות,) אבינג, (שם של עיירה), מיזורי (שם של מדינה בארה"ב).

זהו סיפורה של אישה שבתה נאנסה ונרצחה באופן אכזרי בעיירה שכוחת אל בדרום ארה"ב. לדעתה, המשטרה לא עשתה די כדי למצוא את הרוצחים. ולמרות שהיא אישה לא מרובת אמצעים, היא מחליטה להיכנס למשרד הפרסום הקטנטן שבעיירה ולרכוש שלושה שלטי חוצות בכניסה לעיירה, עליהם תוצג באותיות ענק, לכל מי שיעבור, את ערוות המשטרה. כך תנקום על אוזלת ידה בחקירת הרצח. זה המרד הפרטי שלה כנגד העולם מערכת שמירת אכיפת החוק הגברית, בדרך כלל ובדרום במיוחד.

למרות הפתיחה המבטיחה, הסרט ממש לא מלהיב. מפקד המשטרה איש טוב, מנסה להבין מהגיבורה על מה היא מוחאת ונוקמת בהם לכל הרוחות.  היא עונה: "על כך שלא מצאתם את הרוצח". הוא אומר לה: "לא היו ראיות, לא עדים, גם היה קושי לאתר ראיות כיוון שגופת בתך נשרפה כליל ובדיקות הד.נ.א לא הצטלבו עם אף אדם",  על כך היא עונה: "הייתם צריכים להצליב את הראיות עם כל תושבי ארה"ב…". ברגע הזה, נחשפת החולשה העיקרית של הסיפור – המניע הקלוש של הגיבורה הראשית. בקולנוע, יש להבין, המניע של הדמות המרכזית הוא המנוע לכל העלילה. אם המניע חלש, נחלשת כל העלילה, ולוקחת איתה את הסרט.

תמונה מהסרט 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי' (קרדיט: יח"צ)

אחרי חילופי הדברים הנ"ל, מתחיל מסע נקמות הדדיות, מטורף למדי. השוטר רע, דמות של דרומי טיפוסי שונא אדם, בסיוע מוסרי של אמו הגזענית, מחליט לנקום בגיבורה ולשרוף את השלטים. היא נוקמת בחזרה, שורפת את תחנת המשטרה, ופוצעת קשה את אותו שוטר.

בסוף עובר השוטר הרע מסע של חזרה בתשובה, ומצטרף אל הגיבורה במסע נקמה לא אספר מהו.

אם יש משהו שעבורו כדאי ללכת סרט, הוא השחקנית יוצאת הדופן בתפקיד הראשי – פרנסס מקדורמנד, אחת מהגדולות בהוליווד. אלא שהדמות החד-ממדית שהיא נאלצת לגלם כאן מקשה עליה להציג את יכולותיה המופלאות והרבגוניות, כמו אלו שהציגה למשל ב"פרגו" של האחים כהן.

מעבר לדמויות השטוחות, הסרט שלפנינו בינוני למדי ולא מצליח להמריא. הוא רצוף מהלכים שבלוניים עם הומור קלוש, הומור אותו מבטיחים לנו מפרסמי הסרט. חלק מהמבקרים טענו שהסרט מתכתב עם ההומור הסרקסטי של האחים כהן (אותם אני מאוד אוהב), אבל איפה האחים כהן ואיפה "שלושה שלטים"?

תמונה מהסרט 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי' (קרדיט: יח"צ)

חבר שצפה בסרט טוען שלא הבנתי נכון את ההומור. כדוגמאות הוא מביא: שכאשר הגיבורה אומרת שהיא מצפה שיעשו הצלבת ד.נ.א עם כל תושבי אמריקה, הרי יש כאן סרקזם אירוני, או כאשר מפקד המשטרה הטוב שחולה ומת בסרטן לבלב סופני משאיר צוואה בה הוא משאיר הנחיות לשוטר הרע כיצד להפוך לשוטר חכם, ותורם חלק מהירושה לשלטי החוצות של הגיבורה שנאבקת בו, הרי שיש כאן אירוניה קומית.

ניסיתי להבין מדוע לא אני, וגם אף אחד מהצופים שהיו איתי באולם, לא צחק, למרות שמדובר בדרמה קומית, כך הפרסום. תשובתי: סרטן סופני לדמות של גיבור הוא לא מקור לאירוניה וצחוקים, ובת של הגיבורה שנשרפת אחרי אונס, גם היא לא סיבה להתגלגל מצחוק.

למען ההגינות כלפי הקורא הנכבד,  אציין שהסרט מועמד וודאי לאוסקר הסרט הטוב (על פי מערכת השיווק המשומנת של הוליווד), שניים משחקניו מועמדים גם הם לפרס האוסקר, והביקורות בישראל מהללות. אני, כנראה, בדעת מיעוט.

אגדיר את דעתי על הסרט במונחים של טבלת הדירוג המוזרה של "הארץ": אפשר לראות. לא נפלתי.