יותר מכמה שסרטים מספרים לנו את ההיסטוריה שלנו, הם מספרים לנו על העולם שלנו. עד כי לעיתים נדמה לנו שמציאות חיינו שלנו היא זו שלא מתנהלת כפי שהיא אמורה ולא הסרט הוא זה שלא מתאר אותה נכון.
הסרט מתוצרת רוסיה דווקא מאשר אותנו על מי שאנחנו.

אתוס גבורה-הקרבה

בהיסטוריה שלנו אנשים ונשים גדולות יצרו דברים משמעותיים ושינויים מהפכניים בחיי בני האדם, לא אחת, תוך תשלום מחיר בחייהם הפרטיים. אני נזהר מלפלוש לתוך משפחותיהם של מנהיגים כאלו ואחרים ועל כן לא אתן דוגמאות. אך הדוגמאות לכך כה שופעות בעולמנו, שלא בכדי נוצר הקשר (המחייב?) בין גבורה להקרבה.

הסרט 'יומני החופש'. הגבר בתמונה לא ממלא תפקיד מרכזי בסרט. הוא ייצוג בלבד להקרבה אותה נאלצה לשלם המחנכת כחלק ממסירותה לחניכיה.

אם נתבונן בייצוג הקולנועי של גבורה, הנהגה או אף עשייה מסורה ויוצאת דופן, נוכל לראות בבירור שמסירות רבה לחברה, למאבק, לחניכים או לרעיון (חברתי ואף מדעי) מלווה תמיד באיזו בדידות מזהירה. הקולנוע מספק לנו בסרטיו, מן הביוגרפים עד לסרטי המחנכים, תרכובת רגשית בין רומנטיקה של מהפכנות, קתרזיס של שיגעון בטעם טוב והרואיות של הבלתי-מתפשר.

לפני שאמשיך ברצוני להעיר על בחירתי לכתוב "הקרבת החיים הפרטיים" ולא "הקרבת החיים האישיים" כפי שרבים מכנים זאת. ההפרדה בין 'החיים האישיים' לבין 'החיים הציבוריים' משמרת תודעה מופרטת ואף מלאכותית בין הבעיות בחיינו. הרי למעשה היעדר זכות ההצבעה של מישהי היא לא פחות 'חייה האישיים' (דימויה העצמי, שימור יחס הכוח מול בעלה) מאשר מערכת היחסים שלה איתו או גידול ילדיה. עבד הנלחם למען שחרורו, בין אם הוא שחור, הומוסקסואל, פועל משולל זכויות, או נתין תחת כיבוש זר, אף אם בעבור מלחמה זו משלם בבריאותו, בכספו, בזוגיותו, או באבהותו, אינו מפקיר את "תחום האישי" שלו בעבור "התחום המשותף", משום שהדיכוי אותו הוא חווה אישי לו ממש כמו זוגיותו, חסכונותיו או ילדיו.

הגבורה שבצידה הקרבה איננה ייצוג קולנועי חסר מקור. אותם מהפכנים, שבזכותם אני פה, לא עשו עלינו פוזה. אותם החלוצים שהשאירו בטחונות כלכליים ויוקרה תעסוקתית מאחור ובאו להקים את ארץ ישראל בתנאים שרק 20% הצליחו לאמץ ולהפכם לאורחות חייהם, עשו זאת כי לפעמים בחיים יש 'או-או' ולא רק 'גם-וגם'. לפעמים באמת הבחירה להיות אדם משמעותי לחברה מקפחת את המשפחתיות, הנוחות ואת ההנאה.

דעתי על תשלומי מחיר אישיים מן התחום הפרטי בחיינו למען הגדלת הטוב המשותף, בגדול חיובית. אני סך הכל בעד אתוס הגבורה. אתוס לא נוצר מפרטים יבשים, אלא מן המיתוסים. ומיתוסים נוצרים רק כאשר המציאות הופכת להיות קצת יותר ממה שהייתה באמת. מטובלת בקורטוב של קדוּשה מעונה וניואנסים אפים.

הפרטי מול הציבורי – סוגייה פוסט-סובייטית

אולם הסרט "הפרעה בקצב הלב" הוא לא סרט על המעטים, הגיבורים ללא חת, שמשמרים את המיתוס. הוא סרט על הרבים שבורחים אל התחום הציבורי/תעסוקתי של חייהם ופורחים דווקא בו כי הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם חייהם הפרטיים, האינטימיים.
סרט זה 'מתפרץ לדלת פתוחה' ברוסיה החדשה. בזמנים של פוסט-ברית-המועצות, שבתעמולתה הרבה בתרבות ובקולנוע חיזקה את אתוס הגבורה-הקרבה לצרכיה שלה, הגיוני כי העיסוק בפרטי, שהיה מגונה יהפוך להיות סוגייה מרכזית בתרבותה.

"הפרעה בקצב הלב". הפוזיציה של הדמויות אחת ביחס לשנייה אינה מקרית.

הפרעה בקצב הלב הוא סרט שכתבו נטליה משכנינובה ובוריס חלבניקוב, שהאחרון גם ביים. הסרט זכה ב"תחרות כרמל" בפסטיבל הסרטים בחיפה. צפייה בו מספקת הצצה אל התרבות הרוסית העירונית של מעמד הביניים. הסרט משוחק ומצולם היטב ובעניי גם מהנה, אם כי קצת חוזר על עצמו וטיפה ארוך מדי ביחס לתוכן בו. הסרט מספר בצורה אמיתית, מציאותית מאוד, יום-יומית מאוד, את נישואיהם הגוססים של זוג שעוסקים ברפואה, למול החיות והחיוניות המתקיימת בעבודתם בהצלת חיים.

שלא כמו התקציר שלו שנופל אל הקלישאה של ההקרבה ההרואית, מחמיץ את שתי נקודות החזקה של הסרט ולוקה בשוביניסטיות, הסרט עצמו מצטיין בלהיות החיים במלא מציאותם.

התקצירים לוקים בבנאליות ושוביניזם, הסרט מעלה שאלות על חולשה וחוזקה נשית

התקציר באתר "seret.co.il" הולך כך: "אולג הוא פרמדיק צעיר ומוכשר. אשתו קטיה עובדת כאחות בחדר מיון בבית החולים. היא אוהבת את אולג אבל נמאס לה שהוא מתעניין יותר בחולים מאשר בה והיא מבקשת ממנו גט. […] המשבר בעבודה מתנגש עם המשבר האישי איתו הוא מתמודד […]".

התקציר באתר של פסטיבל חיפה הוא טיפה יותר גרוע: "אולג הוא פרמדיק מוכשר […] קטיה לא רואה בבית את המסירות והאכפתיות שאולג משקיע בעבודה ונמאס לה מהשתיינות שלו. היא מבקשת להתגרש."

משני תקצירים אלו (היחידים בעברית) אנו מבינים שעומד מולנו עוד סרט בו אדם מזניח את נישואיו, ובתוך כך את אשתו, בשביל משימתו החשובה להציל חיים. לאחר צפייה בסרט ניתן לראות כמה התקציר עושה לסרט עוול, שכן בסרט יש מקום רב לזוגיות ובתוכה לשתי הדמויות ששתיהן עגולות ושהלך מחשבתן תופס חלק משמעותי בראשו של הצופה.

הפרעה בקצב הלב

יתרה מכך, לא השקעתו של אולג בחולים היא שפוגעת בזוגיות, אלא נטייתו להתחמק מרגשותיה של אשתו בקשר באמצעות שכרות על בסיס יום-יומי, ונכותו החברתית הקשה בכל הנוגע ליחסים בינאישיים ואינטימיים בפרט.

הסרט ערבל לי את המחשבות על מהי נשיות חזקה ואיך נוהגת בת זוג חזקה. קטיה מוצגת בסרט כ-לא פחות מסורה ומשקיעה בחולים שלה מאולג ואף כאישיות שקולה, גדולה ואחראית יותר. היא מסמנת את גבולות הסיבולת הרגשית שלה ומודיעה לאולג שהיא רוצה להתגרש. לצד זאת, לא ברור מדוע, היא חומלת עליו ודואגת לו מאוד. היא אמפתית לתלות שלו בה ולאפסיותו בחייו. אולג מרגיש כלפיה רגשי נחיתות והיא מרגישה כלפיו סלידה ואכזבה, לצד הערכה, רגש אחריות עמוק כלפיו וכמיהה שהוא יצליח להביע יותר את אהבתו אליה. גם היא לא מצליחה לחצות את נהר הגירושים וקשה להחליט האם מה שמחזיר אותה בכל פעם הוא חוזק או חולשה.

זוג ממש כמונו

אנו צופים בזוג החי בדירה צנועה, כורע תחת עבודתו שהוא משקיע בה ומנסה לברוח ממנה בערב. זוג שעובר לו הרבה בראש ומעט מזה הוא מצליח לשתף. זוג שכאשר הוא מתחיל לדבר זה עם זו – האכזבות, חוסר האמון והקיבעונות משתלטים וגורמים לו לנוע בין שתיקות להתפרצויות של תסכול בהם נאמר דווקא השולי ברגשותיהם. זוג שחי בין השגרה המעיקה והבטוחה, בין זיכרונותיו מעבר מתוק לבין כמיהתו העתידית לאהוב ולהרגיש יותר. זוג שמנסה לעודד את עצמו ברגעים קטנים של חיבור מסעיר ורגעי, שמתלבט על המשך הדרך המשותפת ונע בצעדי 'צעד קדימה צעד אחורה' שכנראה יימשכו לנצח.
זוג ממש כמונו.

הקולנוע מרבה לעסוק בזוגיות. לרוב הסוף טוב. לפעמים הוא ממש רע. אף פעם הוא לא סתמי. אך הסתמיות הזו, היפה לפעמים ומוציאה מהדעת לעיתים, היא הזוגיות שרובנו חווים. כאשר צפיתי בסרט, בנקודות בהן הדמויות בוחרות שלא להגיד שוב את מה שאמרו אלף פעם זו לזה, ובייחוד בסצנה בה הם שוכבים וברגע שזה נגמר הם נזכרים שוב בזוגיות שלהם והטמפרטורה צונחת ממאה לאפס, חשתי שאלו הם מבעי הזוגיות האותנטיים ביותר שראיתי על המסך.

עבודתו והתנהלותו יוצאת הדופן של אולג ששוברת את הנהלים, את ההיררכיה ואת הנימוס ובכך מצילה חיים, היא לא הסיבה לעליבותם של חייו האישיים. היא רק הקונטרה שמדגישה את העובדה הכל-כך אנושית שאנחנו 'אנשים שונים' במקומות שונים. כמה זה מתסכל שבחור שמקבל החלטות אמיצות וגורליות בעבודתו, לא מסוגל לקבל את ההחלטות שישמרו על אהובתו יחד איתו.
כמה זה אמיתי.

הניסיון שלנו להסביר את האחד באמצעות השני, כפי שעשו התקצירים לסרט זה וכפי שנדמה לנו מצפייה בסרטים על אנשים בעלי שיעור קומה היסטורי, רק מרחיק אותנו מלהתמודד עם הבעיה האמיתית: חוסר מסוגלותנו להתמודד עם אינטימיות, עם עצמנו ועם יחסים קרובים שאינם מבוססים על כוח, על פריווילגיה, על תהילה ועל בחירת שדות ואופני ההשפעה המתאימים לנו.

חוסר המסוגלות הזה שלנו הוא לא מושא לסלידה, ללעג או לכעס. הוא אנחנו במלוא ישותנו. הוא קודם כל מושא להתבוננות. אולי גם לחוסר נוחות ולסלחנות (סלחנות לנו, ליצור האנושי הזה שנקרא 'אדם'). את התחושות האלו אני הרגשתי בסיומו של הסרט.