במרחב הציבורי והחופשי של שנת 2018, בעיתונים וברשת החברתית של החבר צוקרברג, כל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה. נשים יכולות לספר שנפגעו, הוטרדו ואף נאנסו על-ידי מעסיקים, הורים, שותפים, מורים או כל גבר שסמכו (או לא סמכו) עליו, ושהרגיש שמותר לו לעשות משהו בניגוד לרצונן או תוך ניצול יחסי מרות. התוצאה של המרחב הזה, והלגיטימציה שהוא מאפשר, יצרו את הקמפיין הכי חשוב במאה ה-21:  metoo#. – קמפיין שהוא קול לחצי מהאנושות, שבמשך רוב ההיסטוריה הגברים ששלטו בה וכתבו אותה – לא ירקו לכיוונו, וזו בלשון עדינה.

בעזרת השם, ובעזרת הרשתות והעיתונות החופשית, ובעיקר בזכות הנשים שבחרו לא לשתוק יותר – כללי המשחק השתנו. אבל איפה זה פוגש אותנו, הגברים? השיח שמתרחש עכשיו בפייסבוק ולמרבה הצער גם על גבי עיתון 'הארץ', מנסה להשליך על קמפיין מי טו – כלומר על נשים הבוחרות לחשוף עוולות שנעשו להן ע"י גברים – את האשמה על שקרה לבועז ארד – המורה מתלמה ילין שהתאבד ביום שישי האחרון זמן קצר לאחר שתחקיר האתר "מאקו" חשף יחסים אסורים שקיים לכאורה עם תלמידותיו. אנחנו הגברים צריכים להבין: לעשות כזה מהלך היום, של חשיפה ואמירת אמת כואבת, בלב המרחב הציבורי הפתוח – בו כל גמד קטן ועלוב יכול לכתוב מה שבא לו ואיך שבא לו על אותן נשים, בלי תשלום מחיר כלל – רק צריך להעצים אצל כולנו את ההערכה לנשים האמיצות האלו. הנשים האדירות האלו,החברות שלנו, הבנות שלנו, האמהות שלנו, השכנות שלנו, השותפות שלנו. אני מקווה שכשהגברים האלו יפעלו, תעמוד מולם אישה חזקה ואמיצה שתדע לשים אותם במקומם במילים, לפעמיים עם ידיים או גז פלפל אם צריך, וכן – גם על גבי העיתון ובבית המשפט.

אני גבר, והרבה מאוד שנים הייתי שוביניסט. כלומר, מה זה "הייתי"? אנחנו כגברים צריכים להלחם בשובינזם שלנו כל יום, כל היום. הייתי מאוהב אלפיי פעמים ואהיה מאוהב אלפיי פעמים נוספות בהמון נשים (ואצלי זה גם גברים). אבל אם לא הייתה קמה התנועה הפמיניסטית, אותה תנועה שלייבוביץ זצ"ל ציין בצדק כמהפכה החשובה בתולדות המין האנושי, כי היא המהפכה שהפכה את החברה מחברה גברית לחברה אנושית,  אז הייתי בנאדם הרבה הרבה פחות ראוי בעיניי. זה גם לא היה קורה בלי עשרות השותפות והמדריכות הפמיניסטיות בחיים שלי, שבוחרות להתמודד ביחד איתי עם השובינזם שלי, שמות לי גבולות מאוד ברורים לאיך ומה לעשות, מה מותר ומה אסור, איך לדבר, איך לאהוב ואיך לא לפגוע. בלעדיהן הייתי פחות.

גברים צריכים לקום כל בוקר ולומר תודה, אלפי תודות, לתנועה הפמיניסטית. לקמפיין מי טו. לנשים שמדברות. לנשים שבוחרות להתמודד וליטול את זכות הצעקה שלהן מול העוול.

נכון, התנועה הפמיניסטית נועדה בראש ובראשונה לשחרר את הנשים ואולי היא מסתיימת גם שם, אצל הנשים. אבל אם אנחנו הגברים לא נדע להלחם בשובינזם שלנו, בפטריארכליות שלנו, במחשבה הזו שמותר לקיים מערכת יחסים שהיא מעבר לגבולות השותפות והאחריות והכבוד עם נשים צעירות מאיתנו או נשים שיש לנו עליהן אחריות של מעסיקים או מורים או כל דבר אחר או בכלל, לכפות על נשים משהו שהוא בניגוד לרצונן הכנה והאמיתי – אז חבל על הנשים שסביבנו, ובעיקר עלינו.

כל מכבסת המילים המבחילה המנסה לתקוף חזרה עכשיו, מהצד 'הליברלי' של המפה הפעם, על כך שמדובר 'על רומנטיקה בהסכמה' (מול איילן גולן אגב זה לא קרה, אז כנראה ששוב מדובר פה בעניין של צבע ושבט מאשר עמדה עקרונית) והדיבור האקדמי המכובס, שמנסה לתת לגיטימציה לבנאדם שפגע באופן סדרתי בעשרות נערות ולא עצר שם, צריכה להדליק מיליון נורות אזהרה לכל הגברים בעולם באשר הם. זה חשבון הנפש שלנו וכדאי מאוד שנקח אותו ברצינות.