יולי אדלשטיין היה אסיר ציון. את זה כולם יודעים, גם אותו חבר כנסת חובב כותרות ושלוח לשון. מלבד היותו מסורב עליה הוא ריצה שלוש שנות מאסר קשות בסיביר שכללו גם עבודות כפיה ואשר פגעו בגופו והותירו אותו נכה. מה שככל הנראה הרבה פחות אנשים יודעים זה מדוע מצא לנכון המשטר הסובייטי הרצחני להפליל את אדלשטיין ולהתעלל בו כך.

כל שעשה אדלשטיין היה ללמד עברית. למעשה, היה אדלשטיין אחד ממנהיגי מחתרת שפעלה בקרב קהילות יהודיות בין לא פחות מ-30 ערי ספר רוסיות ואשר הבריחה… ספרי לימוד ומורים לעברית. בעוד שבעריה הגדולות והמרכזיות של ברית המועצות, במוסקבה, לנינגרד וריגה פעלו כבר משנות ה-70 מספר קטן של מורים לעברית שאליהם הגיעו תלמידים בסודיות מפה לאוזן, ואשר פעלו במידת מה בהעלמת עין של הקג"ב – ללמעלה ממיליון יהודים שחיו בערים אחרות באוקראינה ובליטא, באיזורי מרכז אסיה – אוזבקיסטן וקזחסטן, ובקווקז – חסרו מורים לעברית כמו גם מקומות מפגש וספרי לימוד.

ב-1979 החלו אדלשטיין, לצד אפרים חולמיאנסקי ויורי קושורובסקי להקים את 'פרוייקט הערים' – ארגון מחתרתי אשר יכשיר מורים לעברית שילמדו קבוצות בכל רחבי ברית המועצות, ואף יסייע בהעברת חומרי לימוד למקומות השונים. הפרוייקט החל במקביל לסיום תקופת ה"דטאנט" – הפשרת היחסים בין ברה"מ למערב, שנסתיימה עם פלישת ברה"מ לאפגניסטן ב-1980. עם תום הדטאנט שבו ונסגרו שערי העליה, וחלק ממורי העברית שפעלו בגלוי נאסרו ונשלחו למזרח.

תעודת שחרורו של אדלשטיין מהכלא הסובייטי (ויקימדיה)

השיטה בה פעלו השלושה לצד שותפים נוספים היתה הכשרה של מורים מקומיים, לצד רשת של 'מורים נודדים' וקשרים. הפעילים בערים השונות כלל לא היו מודעים להיקף הפרוייקט ולעובדה שהוא מקיף עשרות ערים בכל רחבי רוסיה – כל אחד מהם הכיר את חברי קבוצת הלימוד שלו ואת איש הקשר שסייע לו בלבד. הפעילים, נבחרו אחד לאחד על בסיס הכישורים האנושיים והפדגוגיים שלהם, ידיעת העברית שלהם ויכולתם להיות שומרי סוד. תלמידים מהערים השונות שסומנו כמתאימים להוראה, היו מגיעים לקורסים אינטנסיביים בדירות מסתור שהוכנו במוסקבה ולנינגרד, וחוזרים לערים מצויידים בחומרי הדרכה.

אתגר מרכזי שעמד בפני המחתרת היה שיכפול חומרי הלימוד שנעשה באמצעות מצלמות פילם. התמונות פותחו אחת במעבדות ביתיות מאולתרות ונכרכו לחוברות עבות אותן היו המורים והקשרים מעבירים לערים השונות, תוך סיכון עצום. חוברות לימוד עברית ודקדוק, חוברות שעסקו בחגי ישראל ובמסורות, וחוברות בנושא היסטוריה יהודית ומורשת ישראל, וכן ספרות יפה, ספרים מ"ארון הספרים היהודי, כתבי עת ישראליים וכו' – כולם שוכפלו והופצו בצורה זו. המימון לשכפול החומרים ולנסיעות הקישור בין הערים נעשה באמצעות כספים ושווי-כספים שהועברו על ידי 'לשכת הקשר' של ישראל אשר סייעה למחתרת, וארגונים יהודיים מהמערב. גיוס הדירות בהן אפשר היה להסתיר את החומרים היה קשה, והיה צורך להעביר אותם תכופות ממקום למקום מחשש שיתגלו. פעילי פרוייקט הערים היו נתונים ללחצים לכל אורך פעילותם מצד הקג"ב, נחקרו פעמים רבות, הושמו במעצרים מנהליים ולבסוף כפי שקרה לאדלשטיין – גם במאסרים ממושכים. כאשר פעיל היה נתון תחת לחץ מיוחד מצד הקג"ב היה צורך להשבית את הפעילות שלו ולמצוא לו חלופות.

בשביל להצליח ללמד כמות גדולה של יהודים את השפה העברית, נדרשו מנהיגי תכנית הערים, המורים, לפתח שיטות בעזרתן ניתן ללמד שפה במהירות – ובאופנים שלא יעלו את חשדם של אנשי המשטר. השיטה התבססה על שינון מהיר של חומר רב ומרוכז, ובזמן קצר, במטרה שה'תלמיד' יוכל במהרה להתחיל ללמד את יסודות השפה לתלמידים אחרים – כשהוא למעשה מפנים את אשר למד תוך כדי תנועה ותוך כדי לימוד אחרים. כל תלמיד-מורה כזה, אשר היה מגיע ללנינגרד או למוסקבה לסמינר מרוכז בן שבועיים בדירת מיסתור – היה מצוייד עם צאתו בחומרי תרגול – חוברות וקלטות. חלק מהתרגול שלו במהלך אותם השבועות – היה להעתיק את חומרי הלימוד עצמם מהספר למחברות אותן לקח עימו כשחזר לעיר ממנה הגיע.

בערים היו נפגשות קבוצות הלימוד בדירות מסתור, אך מחשש מכשירי ההאזנה פעמים רבות ערכו את מפגשי הלימוד דווקא בטבע – ואף יצאו ל'מחנות' למידה – בהן היו עורכים דיונים בנושאים אקטואליים, בייחוד כאלה שנגעו למדינת ישראל ולשאלת הזהות היהודית – על טהרת העברית. רבים מהמתלמדים נהגו לתרגל את החומר אותו למדו בין שיעור לשיעור – בשיחות עם עצמם…

בשיאו הקיף פרוייקט הערים כמה מאות מורים וכמה אלפי תלמידים. מדובר אומנם במספרים שייתכן והם זניחים ביהדות ברית המועצות העצומה – אך השפעתם התרבותית והחברתית היתה גדולה. רבים מבוגרי הפרוייקט היו ממובילי המאבק על זכות העליה, ועם פתיחת השערים – ממארגני העליה ארצה וחלוציה. במובנים רבים זה אינו סיפור ציוני בלבד – אלא גם מסיפורי הגבורה הבולטים והמשמעותיים כנגד העריצות הבולשביקית הרצחנית, על כבוד האדם.