בחלק הקודם של סדרת השיחות 'החיפוש אחר האמת', עסקנו בשאלת הפער שבין האמונה כי העולם נמצא בשינוי מתמיד ושום דבר אינו קבוע ויציב (כפי שמבטא הרקליטוס), לבין האמונה ההפוכה לגמרי, לפיה העולם אינו אלא מה שקיים כפי שהוא, מבלי שינוי כלל. ראינו כי הסתירה בין שתי האמונות הללו, שכל אחת מהן מבטאת תפישה שלמה וטוטאלית, אך הפוכה לחלוטין, לגבי השאלה מהי האמת ביחס לאופן בו העולם פועל, מהווה את הבסיס לתורת האידיאות של אפלטון, הבנויה על הניסיון לפשר ביניהן. ברור לנו ברמה הפסיכולוגית מדוע אדם זקוק לדברים שהוא יכול להגדיר כיציבים ובלתי משתנים, ומדוע תכונה זו הנה חלק מההגדרה למה אמיתי ומה לא: אמיתי הוא מה שיישאר כפי שהוא בכל מצב, ללא תלות בנסיבות החיצוניות. עם זאת, ראינו כי תפישה זו אינה משאירה מקום לשינוי ממשי בעולם, ומתארת כל התפתחות ותנועה כאשליה בלבד. מכאן, שנגדר עלינו לכאורה לחיות בעולם של אשליה תמידית, מבלי יכולת לצאת ממנו, שכן החושים תמיד יאפילו על החשיבה המופשטת, מאחר והם מראים לנו 'סרט' אשלייתי, בו דברים נמצאים בתנועה, בעוד בפועל הם קיימים כפי שהם).
אפלטון מציג תפישה אחרת ביחס לשאלת האמת, אשר מבטאת את ההנחה כי הפער בין מה שאמיתי וממשי לבין מה ששקרי ואשלייתי זהה לפער שבין מה שנקלט אצלנו בעזרת החושים לבין מה שניתן להבין בעזרת השכל עצמו. רעיון זה בא לידי ביטוי ב-'משל המערה' המפורסם שלו, שהפך לאחד הדימויים החזקים ביותר בתולדות הפילוסופיה למצבו העגום של האדם, שלא רק שאינו יודע ומכיר את האמת כפי שהיא, אלא גם משול לעבד של החושים שלו עצמו. עם זאת, אפלטון מציע לנו 'דרך הימלטות' ובריחה מן הכלא התודעתי- הפילוסופיה, שמשולה למציאת נתיב החוצה מן המערה. לכאורה, כל אדם בר דעת אמור לרצות להיות חופשי, ולכן גם לצאת מהמערה. אך מה קורה עם החיים מחוץ למערה אינם כה נעימים וזוהרים, כפי שאולי היינו נוטים לחשוב? מי יכול להבטיח לנו ש-'האמת' היא מה שהיינו רוצים לחשוב שהיא? מה אם אנחנו מעדיפים לדמיין לעצמנו מציאות אחרת ממה שקיימת באמת? מכאן, שהיכולת לחפש אחר האמת ולחתור אליה אינה רק עניין של פוטנציאל אינטלקטואלי, אלא גם של תשוקה ומסירות ברמה הרגשית והערכית. אך האם כל אלו יכולים לעמוד בהכרח בכל מבחן? ומה עם בורות היא אכן ברכה???
מוזמנים להאזין לחלק השלישי בסדרת השיחות 'החיפוש אחר האמת', בה אנו עוסקים בבעיות אלו ומנסים להבין את הרלבנטיות שלהן לחיינו.
