תתקדמו כבר, צעק הנהג, אבל התור לא התקדם.
אישה מבוגרת מאוד הסתבכה עם כרטיס הרב קו שלה, וששת האנשים שמאחוריה השתרכו בשקט מאחוריה. אני הייתי האחרון, מחצית מגופי בתוך תחומי האוטובוס ומחצית מחוצה לו.

תתקדמו! הוא ציווה וקולו התגבר לרגע על פרשני הספורט שבקעו מהרדיו שלו. הם שיפדו מאמן כדורגל נבוך שהפסיד במחזור האחרון, והוא ניסה לשפד אותי. העין האלקטרונית של האוטובוס הייתה בעדי, וכך הדלת נסגרה ונפתחה שוב ושוב כמו מלתעות של כריש בלי שיניים.

וכשהגברת פתרה את עניין הרב קו שלה והגיע תורי, הנהג הביט בי בחמת זעם מקצועית: אני צועק לך להתקדם, תפסיק לחלום, אמר בטון של מפקד טירונים. הסמקתי ומלמלתי לו משהו, אני חושב שזה היה תתבייש לך, לא בטוח.

התיישבתי נבוך ליד האישה המבוגרת. ברדיו הפאנל התנבא על תוצאות ה-winner הערב, ואני הרגשתי לוזר. שנאתי את עצמי שעברתי לתחבורה ציבורית, הרגשתי מושפל, כלום, מוקטן, אדם חסר ערך שאפשר לסגור עליו דלת רק כי חלם.

איזה איש רע, אמרה לי האישה המבוגרת, ככה לא מתייחסים לבני אדם. צודק שענית לו.
אחד מהפרשנים התרברב שניחש את תוצאות אתמול. נעים להיות צודק, ואם אתה כועס וצודק נעים אפילו יותר. התמלאתי בזעם קדוש, כזה ששמור ללוחמי צדק חסרי חת. אני צודק, והנהג הגס הזה ישלם ביוקר.

שיננתי את המספר הפנימי של האוטובוס. תלונה, אני חייב להתלונן. אצלם אותו ואפיץ, על שיימינג כזה הוא לא חולם, בעצם הוא באופן כללי לא חולם. אתייג את דן, ואת משרד התחבורה, ואת כל הארגונים לתחבורה ציבורית, ואת הצינור ואת הצנרת או את שניהם כי אני לא זוכר איפה לרר. אתייג את מבקר המדינה ואת שר התחבורה. הוא יקבל את המנה שלו. הנהג מבחינתו המשיך לא לחלום, האיץ (כי התפנה שטח נסיעה מסוים), ובלם (כי הרמזור התעקש להיות אדום), צפר לרוב, נזף ברכב חונה ובנוסעת שהעזה לשאול אותו אם הוא מגיע לגבעתיים.

בשלב כלשהו, כשהתכנית עברה לפרסומות, התחלתי לרחם עליו. מסכן, חשבתי לעצמי, עם השיימינג הזה הוא לא יצליח להתמודד. בסך הכל היה לו יום רע, וככה אני מסבך אותו עם מבקר המדינה ועם לרר. זאת פרנסה, חבל. גם ככה הוא לא יודע לחלום.
שקעתי במחשבות וכמעט החמצתי את התחנה שלי. הוא כעס, אבל אני הייתי אצילי וסלחתי. בכל זאת אני יודע לחלום.