1. המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד שר העבודה והרווחה חיים כץ נפלה כפרי בשל בידיהם של שונאי העבודה המאורגנת. אפשר שכץ אשם עד הצוואר, אפשר שהוא צח כשלג (מי זוכר בכלל את חזקת החפות באירועים כאלה). מה שבטוח: כץ היה השבוע רק התירוץ. לא של המשטרה, חס ושלום, אלא של כל מי שביקשו להפוך את החשדות שמיוחסים לשר, למקורביו ולראשי הוועד בתעשייה האווירית, לדרכם בקודש של ועדים בכלל. כך מצאתי את עצמי גם אני באולפן טלוויזיה מכובד שביקש לשוחח עימי על "הדמוקרטיה הפנימית של ועדי עובדים", כשעל המסך התנוססה דווקא הכותרת: "תיק חיים כץ: כוחם הבלתי מוגבל של ראשי ועדים". הדיון היה תרבותי, המגיש היה מחויך ואדיב כתמיד, אבל נדמה שהתיזה גזרה כבר מראש את הדין.

בחיים, אתם יודעים, זה הכל עניין של טיימינג. כך קרה שהסיפור של כץ הופיע ביום שבו ההסתדרות התבקשה להעביר את תגובתה לבית המשפט העליון, באשר לזכות השביתה של עובדים מול רפורמות שמובילה הממשלה. לא "סתם" עובדים, אלא עובדי חברת החשמל הידועים בתקשורת בעיקר לשמצה. אץ לו רץ לו הכלכלן הראשי לשעבר של משרד האוצר, ד"ר מיכאל שראל, וכתב לעיתון "דמרקר" מאמר שהשווה בין ועדים לשודדים. "בימי הביניים שרר חוסר ביטחון בדרכים, שבעטיו יכלו כנופיות לחמוס עוברים ושבים ובפרט סוחרים על מרכולתם", הוא כתב. "אם סוחרים רצו לעבור בבטחה יחסית מעיר לעיר, הם היו צריכים לנהל מראש משא ומתן עם ראשי הכנופיות, לשלם להם 'דמי מעבר' ולקוות שלא יעלו דרישות נוספות לאחר שהמסע יהיה כבר בעיצומו. כיום ממשלת ישראל נמצאת לעתים קרובות במצב שבו היו הסוחרים בימי הביניים. היא מעוניינת לבצע מהלכים ושינויים מבניים שיכולים לשפר את איכות החיים של כלל הציבור… אבל בבואה לבצע את השינויים, הממשלה מגלה שיש גורם המאיים להטיל וטו על כך ודורש דמי מעבר נדיבים".

אץ לו רץ לו, ד"ר מיכאל שראל, הכלכלן הראשי לשעבר של משרד האוצר, (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90).

כן, כלכלן בעל שם שאך לפני רגע היה בכיר כלכלני ממשלת ישראל, מדבר על ועדי עובדים במונחים של כנופיות אלימות ואיכשהו זה עובר כאילו היה זה תיאור נוף רומנטי. התקשורת הישראלית, לפחות בחלקיה הגדולים, מחבקת את העבודה המאורגנת כל זמן שהיא מפציעה אי שם בחצור הגלילית, במפעל לפחיות שימורים. ועד עובדים לעולם יקבל לגיטימציה כשהוא חלש וחבוט, לא כשהוא חזק עם ראש מורם. כשהעובדים חלשים שואלים איפה הוועד, כשהם חזקים שואלים איפה סוגרים להם את הברז. לכו תסבירו ששכר המינימום שעלה, השיפור במצבם של עובדי הקבלן או התקציבים החדשים שמיועדים לקשישים סיעודיים, הגיעו בזכות אותם ועדים חזקים, בזכות "השאלטר" האיום והנורא.

אבל להצביע החוצה על שיח דמגוגי לא יעזור כמו מבט עמוק פנימה. דווקא בגלל ריבוי הגורמים שמחכים בפינה – הוועדים, האיגודים המקצועיים וארגוני העובדים צריכים להיות מופת של שקיפות, מנהל תקין ודוגמה אישית. היכן שהפוליטיקאים מקלים עם עצמם, מנהיגי עובדים צריכים להחמיר. חיים כץ נוהג לספר על אימו שאמרה פעם כי יש אנשים שמסבירים ויש אנשים שעושים. כשעושים, לפי כץ, לא צריך להסביר. זו כמובן גישה רומנטית שנועדה בין היתר לגמד קולות של ביקורת, אבל היא מבטאת בעיקר עידן שחלף מהעולם. לא רק שצריך להסביר את הדברים, הדברים צריכים גם להיראות. "נראות זו המצאה שלכם בתקשורת", אמר לי פעם אלון חסן, בפגישה שערכנו בשיא הפרשה שנחקרה בנמל אשדוד. הוא אמר את זה אחרי ששאלתי אותו מה לעזאזל הוא חשב לעצמו כשהקים עסק של הובלה שפועל בתוך שטח הנמל בו הוא משמש יו"ר ועד העובדים. אצלי, הוא הסביר, הכל על השולחן. העסקים שלי היו חשופים לכל, למרות שיכולתי לרשום אותם על שם אשתי או גיסתי כמו שעשו הרבה פוליטיקאים כולל ראשי ממשלות. חסן כמובן צדק, אבל רק בחלק שנוגע לצביעות של אחרים. יש משהו אמיתי ואותנטי באדם שמתעקש לא לזייף את עצמו, אבל היעדר הזיוף לא מחפה על גודל העוקם.

2. בזמן שהרגולציה והעיתונות ממשיכים לסמן את בזק כתמנון הגדול שצריך להחליש ולפרק, חברת "הוט" של המיליארדר פטריק דרהי ממשיכה לקבל מתנות כמעט מתחת לרדאר. משרד התקשורת החליט לפני מספר ימים לחייב את בזק להתיר להוט לעשות שימוש בתשתית הפיזית שלה, לכאורה כדי להגביר את התחרות בענף. הוט, צריך להבין, איננה עוד חברה קטנה שזה עתה נכנסה לזירה. היא לא אמורה להזדקק לחסדי הרגולטור כדי להשיג נתח שוק התחלתי והיא בטח לא דומה ל"מפעיל וירטואלי" או לספק סלולר שרוכב על התשתית של חברה אחרת. הוט, מעל ולפני הכל, היא חברת תשתית בעצמה. היא הוקמה מתוך מיזוג של חברות הכבלים שהחלו לפעול בארץ כבר לפני 30 שנה כמעט (1990). היה לה מספיק זמן כדי לפרוס את התשתיות שלה ברחבי הארץ בדגש על הפריפריה הרחוקה – משהו שהיה עליה לעשות בהתאם לחובה רגולטורית. הוט בחרה שלא לעשות זאת, אפשר רק לנחש מדוע, אבל במקום שמשרד התקשורת יטיל עליה קנס – הוא בחר לתת לה פרס. נחמד, לא? לבזק, צריך לומר, הייתה דרישה הגיונית בסך הכל: לאפשר להוט שימוש בתשתיות רק במקומות מרוחקים שבהם לא פעלה עד היום. משרד התקשורת, לעומת זאת, התעקש לאפשר לה שימוש בכל מקום שהיא תחפוץ בו. על הדרך, המשרד דחה פעם נוספת את החובה שהוטלה על הוט לפריסה אוניברסאלית.

עובדי חברת קבלן חיצונית עובדים באופן לא בטיחותי על פיר תקשורת של בזק (צילום: עובדי בזק)

מה מקור הנדיבות הזו להוט על חשבון בזק? שילוב בין הגישה שלפיה כל מה שגדול וחזק בהכרח יש להחליש או לפרק, לבין המוטיבציה המוגברת של משרד התקשורת להוכיח כי תם עידן המתנות לבזק – אפרופו חקירת הרשות לניירות ערך בעניין החברה והבעלים הנוכחי שלה שאול אלוביץ'. לשיטתו של הרגולטור זו היציאה שלו לעצמאות, ממש כמו שבאתר החדשות "וואלה" (גם הוא בבעלות אלוביץ') נזכרו לחשוף פתאום קלטת מביכה של שרה נתניהו, אחרי שזכתה שם שנים לליטופים עוד יותר מביכים בדמות פרסומים חנפניים.

בזק, צריך לומר, הביאה על עצמה במידה רבה את הפליק-פלאק של משרד התקשורת. במקום להתרכז באסטרטגיה ארוכת טווח שנשענת על היתרון הטכנולוגי והשירותי שלה מול המתחרות, היא בנתה על "האוזן הקשבת" של מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, המוציא ומביא של רה"מ בנימין נתניהו. פילבר עשה על פניו את העבודה בטווח הקצר בעיקר סביב המאמץ לחסוך לבזק ולאלוביץ' תשלום מס שמן, אבל המאמץ הזה עלה לחברה בנזק תדמיתי שאי אפשר להתחיל אפילו להעריך במספרים. בדרך, הוא גם סיבך כהוגן את המנכ"לית סטלה הנדלר, שצמחה בבזק ככלכלנית צעירה כבר בסוף שנות השמונים ומי שהפכה בעשר אצבעותיה לסיפור הצלחה בעולם הטלקום בין היתר כמנכ"לית 012 וכיו"ר הוט. בזק, ובעיקר עובדיה ולקוחותיה, צריכים לקוות כעת שהבעלים הבאים של החברה יגיעו למסע ממושך, לא לסיבוב קצר על חשבונם.

הסתבכה כהוגן, סטלה הנדלר, מנכ"לית בזק (צילום: משה שי / פלאש 90).