כשהייתי ילדה, לא היה לזה שם ״רפואי״, קראו לזה ״לא מממשת את הפוטנציאל”. כשהייתי נערה כבר היה לזה שם – ״הפרעת קשב וריכוז״ או Attention Deficit Hyperactivity Disorder, בקיצור – ADHD, אבל גם אז לא קישרו בין חוסר מימוש הפוטנציאל שלי להפרעה.

המורות לא הבינו איך אני לא מקשיבה בשיעורים, וזאת אם בכלל הגעתי לשיעור – ובמבחנים אני מצליחה. המורים לא הבינו, איך כשלא עשיתי שיעורי בית או כשציירתי במחברת בזמן שדיברו או שדיברתי בזמן השיעור, כשהפתיעו אותי בשאלה ידעתי לענות. למה כל שנה התחלתי בשיא ההתלהבות, אך תוך זמן קצר ״חזרתי לסורי״.

אחרי הצבא ניגשתי לבחינות הפסיכומטרי ולא הבנתי למה הציון שלי ממוצע. לראשונה בחיי, למדתי קשה והציון לא תאם את מידת ההשקעה. מישהו אמר לי ״אולי תלכי לעשות אבחון״ ואכן כך עשיתי. לאחר שעות של מבחנים ומבדקים מתישים, אמרו לי שהתוצאות הראשוניות מראות ללא ספק שיש לי ״ליקוי למידה״. לאחר מספר ימים נפגשתי עם פסיכולוגית לראיון השלמה והערכת הליקויים.

השיחה נפתחה כך: ״קיבלתי את התוצאות המלאות ולא ברור איך השגת בגרות מלאה עם הפרעת קשב וריכוז חמורה״. היה נדמה שהיא חושבת שהיא מבשרת לי חדשות קשות, אך עבורי זה היה רגע של הארה. כל הכישלונות, ההערות מהמורות, השונות שהרגשתי משאר בני ובנות גילי, סוף-סוף קיבלו שם ודרגה – הפרעת קשב וריכוז בדרגה חמורה. "איך לא עלו על זה עד היום?" שאלתי, והתשובה: "לפי ניתוח התוצאות, יכול להיות שמצאת דרכים לפצות על הליקויים ולכן לא זיהו את ההפרעה". כך למשל גילו כי יש לי כושר קריאה מהירה שעוזר לי לצמצם את הזמנים של הקריאה ומאפשר למוח שלי את ההפסקות שהוא צריך או שיש לי יכולת לזהות מתי נדרש ממני ריכוז גבוהה יותר או ריכוז גבוהה פחות או הזיכרון הצילומי שלי שמאפשר לי לצמצם את הזמן שאחרים צריכים בשביל להיזכר בפרטים.

מצד אחד, אם רק הייתי יודעת שיש פתרונות לליקויים שלי אולי הייתי מצליחה יותר. מצד שני, אם היו מוצאים את הבעיה מוקדם יותר אולי לא הייתי מפתחת את הכישורים המועילים הללו. כך או כך, לאחר שמצאו את ההפרעה ולימדו אותי את הפתרונות, וכן גם נתנו כמובן ריטלין והקלות לבחינות, סוף סוף הרגשתי שיש התאמה בין מידת ההשקעה שלי לתוצאות.

אז מה זה אומר לחיות עם הפרעת קשב וריכוז? מישהי הסבירה את זה יפה. זה כאילו אתם צופים בטלוויזיה, אך במקביל יש עוד כמה טלוויזיות פתוחות מול עיניכן וכל אחת על ערוץ עם תכנית מעניינת אחרת. זה אומר שלפעמים כשאתם מדברים אלי, אני אעשה עוד כמה דברים במקביל ואולי אפילו לא אסתכל עליכם, אבל אני שומעת ומקשיבה לכל מילה. זה אומר שלפעמים אתם תחשבו שאני מקשיבה לכם, אבל במקביל אני חושבת על דברים אחרים ואין לי מושג על מה אתם מדברים. זה אומר שלפעמים אתם תתחילו לשאול משהו ואני אקטע אתכם עם התשובה, כי המוח שלי כבר הבין מה אתם רוצים לשאול והתשובה כבר תצא מעצמה. זה אומר שלפעמים אני אדלג על מילים או אתקע באמצע משפט, כי המוח שלי רץ יותר מהר מהפה שלי. זו כמובן גם הסיבה שלפעמים אני אומר דברים שיכולים להעליב, בלי כוונה, כי לא הספקתי לתת לזה עוד רגע של מחשבה. זה אומר שהרבה פעמים אני אפעל באימפולסיביות ובלהט הרגע. זה אומר שאחרי הרצאה, ישיבה או מבחן, יהיה לי מאוד קשה להיות חברותית, כי אני חייבת הפסקה. המוח שלי התעייף מהריכוז שנדרש ממנו.

אבל בשבילי לחיות עם הפרעת קשב וריכוז גם אומר שאני יכולה לעשות דברים מאוד מהר ולהספיק הרבה בזמן קצר. זה אומר שאני יכולה לשמוע מה כולם מדברים בחדר, כאשר כולם מדברים בבת אחת, כי מספיק שאני שומעת קצת מכל שיחה ואני כבר יכולה להבין כל שיחה כשלעצמה. זה גם אומר שאני צריכה להיות יותר מאורגנת מאחרים, כי בלגן מסביבי מפריע לי להתרכז והסדר עוזר לי לארגן את המחשבות.

כשאני מספרת לאנשים שיש לי הפרעת קשב וריכוז חמורה, התגובה הראשונית לרוב תהיה "לא הייתי חושב/ת עליך" או – "אז איך את מצליחה לעשות את העבודה שלך?" או הכי מעצבן – "לכולם יש היום הפרעות קשב וריכוז". לאחר מחשבה שנייה הם יתחילו להסביר לי כל מיני התנהגויות שלי או מקרים שהיו ויאמרו שההפרעה בהחלט מסבירה את זה.

הפרעת קשב וריכוז היא לא גזרת גורל. היא בעיקר מפריעה מבחינה חברתית, אך עם הזמן לומדים לחיות איתה, להתעלות מעליה ולהשתמש בה לטובתכם. עם הזמן למדתי להתמודד עם המגבלות של ההפרעה ולהשתמש ביתרונות של ההפרעה. ההפרעה גם הופכת אותי למי שאני, היא חלק ממני. לא הייתי מוותרת עליה ואני חיה איתה בהשלמה.