הקולנוע הרוסי יודע עדנה בשנים האחרונות, והסרט "הפרעה בקצב הלב" המוצג בימים אלה בישראל הוא רק הדוגמה האחרונה. ואיזו דוגמה טובה, סרט מרגש המשלב חמלה נוגעת ללב עם חתרנות אמיצה מאוד כלפי המערכות השלטון הדורסניות.
הקולנוע הרוסי העכשווי מזכיר לי את הימים הטובים של הקולנוע המזרח אירופאי, בהם נעשו הסרטים המרתקים ביותר בעולם. הימים בהם הוליווד "גנבה" את במאי מזרח אירופה, כמו שתעשיית ההיי טק האמריקאית "גונבת" בעצמתה הכלכלית את המדענים והמהנדסים של מדינת ישראל. ואכן לא מעט אנשי הקולנוע ממזרח אירופה, כמו מילוש פורמן הצ'כי (קן הקוקיה, אמדאוס, שיער), עשו קריירה מפוארת בארה"ב.
דווקא בעידן פוטין חסר החמלה, שמציג קפיטליזם סופר-חזירי ודיקטטורה עריצה בהסוואה של דמוקרטיה, נוצרים סרטים חתרניים שלבואם אנחנו מצפים כל שנה. למרבה הצער, בארץ אנחנו זוכים לחלק קטן מאוד מהיבול של היצירה הגועשת בכל התחומים ברוסיה.
"הפרעה בקצב הלב" הנפלא, שזכה בפרס של הסרט הזר בפסטיבל חיפה האחרון, מתאר קבוצה של פרמדיקים בעיר פריפריה ברוסיה, העובדים סביב השעון להצלת בני אדם. דרך עבודתם, הצופה מתוודע למתרחש בחברה הרוסית מחוץ למוסקבה, העיר שמשמשת כמראה מזויפת של פוטין והאוליגרכים שלו למצב האמתי ברוסיה, כמו שאומר אחד הגיבורים לרופאים המתוסכלים – "כאן זה לא מוסקבה".
הסרט מספק תיעוד עצוב, משולב בהומור דק ואנושי, ומתכתב עם הספרות הרוסית המפוארת, ובמיוחד עם אחד מגדולי הספרות העולמית והרוסית – אנטון צ'כוב. כמו הצוות הרפואי בסרט, גם צ'כוב היה רופא בפרובינציה, והאיר את עולמה ב"סיפורים בפרובינציה" המונומנטלי. עוד בדומה לצ'כוב, זה סרט שיודע לשלב סיפור אהבה נוגע ללב עם ביקורת חברתית חדה כתער – סודה של אומנות גדולה באמת. יוצרי הקולנוע הרוסים, הלוואי עלינו, יודעים להתכתב בכישרון רב עם הספרות שלהם.
"הפרעה בקצב הלב" מנווט בכישרון רב על ידי בימוי רגיש וחף ממנייריזם של בוריס חלבניקוב, ותצוגה של צוות שחקנים מעולה. חלבניקוב הוא ללא ספק במאי שכדאי לעקוב אחריו.
במרכז עלילת הסרט, זוג רופאים נשוי, פרמדיקים, אולג וקטיה, העובדים מסביב לשעון. אולג המגולם על ידי שחקן נפלא וכובש לב (אלכסנדר יטשנקו) מותש על ידי הלחצים, מתמכר לשתייה (הפתרון הקלאסי ברוסיה לצרות, כמו בסרט "לווייתן" בו כל הזמן שותים וודקה) , אשתו (אירנה גובצ'בה הנהדרת במשחק מאופק) הופכת למנוכרת כלפיו ומבקשת להתגרש. בנקודה זו, הבעל האומלל האוהב מאוד את אשתו, מתעקש לאחות את השברים בנישואיהם המתרסקים. מבחינתו מתרחשת "הפרעה בקצב הלב ". סיפור אישי חזק הנשזר באירועים הרואיים של הגיבור ושל צוות בעבודת ההחייאה.
בחלק השני של הסרט, מנהל חדש מגיע למחלקה, ומציג תקנות חדשות שמגיעות ממוסקבה : יש להם מספר דקות מוקצב לכל אירוע חירום, צפויים פיטורים, הכול בשם החיסכון והיעילות הקפיטליסטית. קונפליקטים נוצרים בין מערכת הבריאות, לבין הרופאים הרופאים האמיצים שלא מהססים למחות בפני המנהל על הטמטום של נהלי "היעילות".
המערכת גורמת ל"הפרעה בקצב הלב" בעבודתם של הרופאים הניידים המתקשים לתפקד, הצלת חולה אחד באה על חשבון מותו של חולה אחר ובנוסף סובלים הרופאים מאלימות מצד בני משפחה. סצנה חזקה במיוחד היא של אדם המאבד את אמו, מתנפל על צוות הרופאים המותש העומד חסר אונים. הם יודעים שהוא צודק.
לזכותו של הסרט נזקפת העובדה שהוא לא שופט את הפציינטים האומללים, אדרבה, הוא מבין אותם, מבין את הרופאים המסכנים שחוטפים על הראש בגלל חוליי המערכת, מבין את הרופא שמתמכר לאלכוהול, מבין את אשתו שנמאס לה.
מצד אחד הרופאים ובני האדם המתעמתים ביניהם, ולמעלה בראש הפירמידה יושבת המערכת השלטונית חסרת הלב הנשמה לב. הסרט לא מצהיר הצהרות פוליטיות בומבסטיות. המבין יבין. ודווקא משום כך הופך "הפרעה בקצב הלב" לסרט מחאה רב עוצמה.
כך למשל, הצוות מגיע לחבורת חוליגנים ששחטו זה את זה, וממשיכים בקטטה בתוך האמבולנס ממש. הרופאים הופכים לשוטרים ונאלצים להפריד ביניהם כשאגרופים וסכינים מוטחים לעברם. הומור עצוב.
ברגע נוגע ללב, רופאה צעירה שמטיחה כנגד הנהלים החדשים לפיהם אסור לפתח יחסים רומנטיים עם קולגות. "איך אוכל למצוא בעל אם לא בעבודה?" שומרת הרופאה, "אני עובדת סביב השעון". קריצה הומוריסטית-ביקורתית כלפי נהלי העבודה המחמירים.
אם חלק מהסצנות בסרט יזכירו לכם את חדרי המיון והאשפוז כאן בארץ, לא טעיתם. המחסור המשווע בכוח אדם, המביא רופאים ואחיות לעמוד מול חולים נואשים מסתיים לעיתים באלימות גלויה או כבושה. זה אמנם מתועד בכתבות בתקשורת הישראלית, אך הן לא מסייעות לשיפור. אלפי קורבנות נטמנים בבתי קברות בשם קיצוצי תקציב, ובמקביל השלטון מעניק מתנות מיותרות ומיסוי נמוך לתאגידים.
אזרחים רבים במדינה נורא אוהבים את קיצוצי התקציב בשם הכלכלה הקפיטליסטית המתייעלת. זה נראה טוב. לקצץ לקצץ, כמו לשטח לשטח את עזה. עד שאנחנו מגיעים בעצמנו לבתי חולים וזועקים מרה, שופכים את כל מררתנו ותסכולנו על הרופאים "האכזריים". יש תור ענק ל-MRI שיכול להציל את יקירנו? אנחנו איננו מסוגלים לקשר בין המתנות המטומטמות שניתנות לנו בהנחה לקניית מכשיר חשמלי לבין מחסור במיכשור רפואי.
זכורני שכאשר עשיתי את הסרט ב"לב המוח", קיבל ראש המחלה הנוירוכירורגית ברמב"ם פרופסור זערור, מייל מהכלכלן הראשי של בית החולים, ללא שיחה מקדימה, בו דרש להוריד רופא מהמחלקה הכי לחוצה שטיפלה בפגועי ראש ממטולה ועד חדרה. פרופסור זערור התקשר אל אותו כלכלן וצעק: "תבוא אתה למחלקה ותנתח". באותו יום נאלצו הרופאים לנתח שעות ארוכות בחור שנפגע במוט ברזל בראשו כתוצאה מאווילות אנושית, קטטת בחירות, כאשר בחדר השני חייל פגוע ירי בג'נין. עוולות החיים.
"הפרעה בקצב הלב" הוא סרט חובה לכל ישראלי. רבים בישראל מעריצים את פוטין, שביקורת הסרט מופנית כלפיו- בזכות הכוחנות שלו. האדם מטבעו, אוהב דמויות המפגינות כוחנות. סטלין ששחט מיליונים היה נערץ על אנשים רבים, ובתוכם יהודים רבים גם לאחר שרצח מאות אלפים מהאינטליגנציה היהודית. פוטין הרס והורס את המרקם של רוסיה ממש כמו טראמפ עושה בארה"ב (וגם לו אוהדים ישראלים רבים). אבל אם כוסית וויסקי בפאב מהודר במוסקבה עולה 200 דולר ולאנשים בפריפריה אין כסף לתרופות, רוסיה היא ממלכת רשע.
פרט מעניין, כדי לבקר את המשטר, נאלץ הסרט "הפרעה בקצב הלב" לקושש כסף בצרפת ובפינלנד (מי מכיר את שם הנשיא של פינלנד, בה יש את מערכת החינוך הטובה בעולם?). נקווה שפוטין, מחסל העיתונאים, לא יתחיל להעלים קולנוענים. סטלין דווקא אהב מאוד קולנוע.
