"כל פעם שמישהו מצלם ומעלה תמונה של האוטובוס שלי, אני מתרגש", כתב נהג דן, אריה קסלמן בדף הפייסבוק שלו, והודה לנוסע החביב שצילם את דגלי הגאווה המעטרים את חזית האוטובוס שלו. "אין משמרת ללא הדגלים, להיות אדם המשתייך ל-LGBT זה לא בושה ואני גאה במי שאני וטוב לי, זה גם הנראות של הקהילה הגאה. אנחנו קיימים ועובדים לא רק בתחומים עליהם רצות הסטיגמות, וגם מי ש'שונה או אחר' אינו פסול בחברת דן. אני יכול להגיד שהדעות בהחלט חלוקות, אך מרבית העמיתים לעבודה גם הם מפרגנים, בדיוק כמו חלקו הגדול של הנוסעים".

אז איך זה להיות עובדים המשתייכים לקהילת הלהט"ב – הומואים, לסביות טרנסג'נדרים וביסקסואלים? לפני שנתיים פרסמה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה של משרד הכלכלה והתעשייה תוצאות סקר שערכה בדבר תחושות וחוויות אפליה של מועסקים להט"ב. תוצאות הסקר, שהוצגו לרגל יום המאבק בלהט"בפוביה, מעידים כי טרנסג'נדרים מופלים באופן חמור, שכיח וחריף יותר. 32% מההומואים, הלסביות והביסקסואלים דיווחו כי חוו אפליה בעבודה, זאת לעומת 68% ובקרב הטרנסג'נדרים. שוחחנו עם אריה, כדי לשמוע איך זה להיות עשרות שעות בשבוע על ההגה, ולהיות גאה במי שאתה.

אריה קסלמן, באוטובוס בו הוא נוהג (תמונה באדיבות המצולם)

כמה זמן אתה עובד כבר בדן?
"עבדתי שנה בביקורת וכבר שנה וחצי על ההגה, על הקווים בין פתח תקווה לתל אביב. עד שבוע שעבר עבדתי קבוע על קו 82, ומהשבוע אני בסידור חדש ועושה כמה קווים גם 50 ו-51. גם הסעות של תלמידים מבני ברק לבתי הספר, ואחרי זה קו 350".

לא משנה איזה קו אתה עושה, אתה עם הדגלים?
"זה הדגלים שלי מתחילת המשמרת. אני לא יוצא מהחניון בלי שהם תלויים, ומוריד אותם רק כשאני חוזר. כולל בקווים של בתי הספר בבני ברק שאני עושה להם הסעות, גם לבני ברק אני נכנס עם הדגלים".

למה, בעצם?
"יצאתי מהארון בגיל 16, כבר כמעט לפני 18 שנה – ומאז דגל הגאווה מלווה אותי. כשעליתי להגה אמרתי שזה לא יהיה מקום עבודה חריג, שלא אתלה בו דגל או שאסתיר את מי שאני. ומי שלא טוב לו – יום טוב לו. אני מבלה 12 שעות ביום באוטובוס, ואני רוצה משהו מהבית, משהו שיגרום לי לחייך, כי עבודה עם ציבור זה לא דבר קל".

זה מקובל שנהגים מקשטים את הקבינה.
"נכון, אבל בדגלי גאווה – זה האוטובוס היחיד".

נתונים: נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה, משרד הכלכלה והתעשייה, מאי 2016 גרפיקה: דבר ראשון

איך יתר הנהגים מקבלים את זה?
"התחלתי עם הדגלים בערך חודשיים או שלושה אחרי שעליתי על ההגה, ולא יצא לי בכלל לשמוע מנהגים שום דבר. לפעמים חלק מהנהגים מעקמים את האף – בדרך כלל לא כאלה שמגיעים מהמסוף שלי בפתח תקווה. יש לא מעט פרגונים – הרבה נהגים אמרו לי שיש לי אומץ לא לדפוק לאף אחד חשבון. הסדרנים כמעט כולם בפתח תקווה מפרגנים 'תהיה מי שאתה, אנחנו שופטים אותך כאריה, נהג מקצועי' אומרים לי. יש איזו אשליה על ציבור הנהגים, שהם בורים, לא מקבלים ומרובעים – ובת'כלס ציבור הנהגים זה אנשים מאוד מפותחים והמסוף מאוד מגובש וזה לא משנה מאיזה מין, מוצא ומגדר אתה".

האוטובוס הגאה של אריה קסלמן, נהג דן (צילום מתוך דך הפייסבוק של אריה קסלמן).

והנוסעים?
"גם הנוסעים – יותר מ-90% מהציבור מפרגן, והאחוז המעט שנשאר לא מדבר. מאז שיש את הדגלים, למעלה משנה – רק פעמיים נתקלתי בתגובות נאצה. בגלל שאסור לי כנהג של רכב ציבורי לענות, דווקא הציבור שנסע איתי באוטובוס, חלקו נוסעים קבועים, הם פשוט הגנו עלי. יש גם דברים כיפיים, כמו מה שפרסמתי בפייסבוק, שנוסע עולה ומתרגש מהדגלים. אנשים לפעמים עולים ורואים את הדגל ובאים קדימה לפרגן גם אם האוטובוס עמוס".

איך הגעת להיות נהג אוטובוס?
"הרבה מגיעים מעולמות אחרים להגה מסיבות שונות ומשונות. אני לצורך העניין מעולם המוקדים, המכירות והניהול הגעתי להיות נהג אוטובוס. הגעתי מבחירה, כי זה מה שאני אוהב לעשות – לנהוג. גם בצבא הייתי נהג משא. תמיד הצבתי לעצמי מטרות – ביום הולדת 17 הוצאתי רשיון, אחרי זה משאית, אחרי זה אופנוע – ואחרי זה החלטתי שאני רוצה תחבורה ציבורית, ועשיתי את זה. אני בן לאמא חד הורית שעבדה כל חייה כדי לגדל אותי. בי"א היא חלתה ופרשתי מבית הספר כי רציתי לעזור לה לשלם משכנתא. בגיל 30, בלי בגרות – לא רוצה לקפוץ מעבודה לעבודה, בדברים שאני לא אוהב. חשבתי מה אני אוהב לעשות ואמרתי – אני טוב על ההגה, שנים על הכביש, ואני אוהב לנהוג – למה שלא אהיה נהג אוטובוס?"

"יש איזו אשליה על ציבור הנהגים, שהם בורים, לא מקבלים ומרובעים – ובת'כלס ציבור הנהגים זה אנשים מאוד מפותחים והמסוף מאוד מגובש וזה לא משנה מאיזה מין, מוצא ומגדר אתה"

מה היית רוצה לומר לקוראים?
"חלק מהעניין עם הדגלים זה גם הנראות של הקהילה הגאה. יש גם עליה סטיגמה – אז לא, אנחנו גם נהגי אוטובוס, עובדים במוסכים. בכל מקום".