1. כואב אבל פחות
תומכיו ואוהדיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ברחוב הישראלי מכירים מזה זמן בשתי תכונות שליליות ואומללות שמלוות את תקופת שלטונו: נהנתנות וקמצנות. הם לא אדישים לדרישה השיטתית לכאורה לטובין שסופק בארגזים, הם גם בטח לא גאים בתיאורים שפרסמה השבוע המשטרה. אלא שהשילוב הנדיר הזה בין התכונות המתנגשות, נתפס בעיני רבים כמחלה מצערת – לא כשחיתות ממארת. עם מחלה, אתם יודעים, יש שני דברים שאפשר לעשות: לבלוע כדור ולקוות שיעבור, או ללמוד לחיות עם הכאב.
עם נתניהו זה אכן כואב, אבל פחות. הישראלי הממוצע שיענה לסקר טלפוני יצהיר כי בראש סדר החשיבות שלו נמצאת הכלכלה או שלטון החוק. אבל כשהוא ילך לקלפי, הוא יצביע על פי תפיסותיו המדיניות והביטחוניות, לרוב בהתאם לחלוקה המסורתית של ימין ושמאל. בהינתן הנחת העבודה הזו, שהפכה הלכה למעשה לעובדה בבחירות האחרונות ("הערבים נוהרים לקלפיות"), נתניהו נתפס כרע במיעוטו. מגרעותיו וקלקוליו חשופים, אך כך גם מה שמתפרש כיתרונותיו החשובים: שרידות ויציבות בזירה המדינית-ביטחונית וניהול שקול מאוד בעימותים צבאיים נקודתיים. השבת האחרונה הייתה לעוד מבחן בו נתניהו המנהיג גבר על ביבי הפוליטיקאי. בתגובה להפלת המטוס הישראלי הוא ניצח על מהלומה חזקה אך מדודה, כזו שהשאירה את האזור במתח אבל בלי להבעיר את כולו כפי שעשה אחד, אהוד אולמרט. וכן, כשגם קודמו בתפקיד תויג כמושחת ואפילו הורשע וישב על כך בכלא, איכשהו רה"מ הנוכחי נראה עבור לא מעט אנשים כמו מישהו שבסך הכל אפשר לחיות איתו. לפחות בתת-מודע, תמיד חוזרים אל המשפט המזוקק שהגה בקמפיין של 1996 דובר חב"ד מנחם ברוד: נתניהו טוב ליהודים.
כאן אנחנו מגיעים אל השחיתות העמוקה באמת: לא זו של ראש ממשלה שמעביר לבעל הון רשימת מכולת, אלא זו שלנו. זו שמכילה, מקבלת, מעגלת פינות כי ככה זה בפוליטיקה או כי אין לכאורה אלטרנטיבה. שחיתות לא יכולה לחיות בוואקום, היא זקוקה לאטמוספרה. את זה, חברות וחברים, אנחנו מספקים מלוא החופן. הדלק העיקרי של השחיתות הוא רידוד השיח, יצירת קיטוב בין אוכלוסיות וחלוקה אוטומטית לשמאל וימין גם בשאלות שכלל אינן קשורות לכך. עד כדי כך חלחל השיח הזה, שהדיון כולו סביב המלצות המשטרה בעניין נתניהו הסתכם באלה שנגדו לעומת מי שבעדו. בימין מגבים, בשמאל תוקפים. צד מול צד, במופע של איזון מלאכותי. מה קרה לצד של שלטון החוק? הצד בו מיקי איתן ודן מרידור יכלו לחלוק ספסל עם יוסי שריד?
גם ההסתערות של חברי הקואליציה נגד עדותו של ח"כ יאיר לפיד בתיק המתנות של נתניהו ומילצ'ן, מעידה על גודל השפל. נכון, לפיד הוא בהחלט בעל אינטרס כמי שמתיימר להציג אלטרנטיבה שלטונית לראש הממשלה, אבל האינטרס לא עומד בסתירה מול האמת – הוא רק מעניק מוטיבציה לחשוף אותה. חקירת משטרה, כמו תחקיר עיתונאי, לעולם תכלול עדויות גם מפי גורמים שמבקשים לפגוע בדמות המרכזית בעלילה. החוקר צריך לקחת בחשבון את המניע, אבל לבחון אך ורק את העובדות ולהצליב אותן עם שאר המקורות. במקרה של לפיד, אפשר רק לנחש שהחוקרים לא התקשו במיוחד לגבות עדויות מגורמים שמילאו תפקידים מקצועיים במשרד האוצר וברשות המסים, עת שנתניהו ניסה להאריך ולהכפיל את התוקף של מה שמכונה "חוק מילצ'ן" (הטבת מס לתושבים חוזרים). במילים אחרות, לפיד סיפק אולי את ה"ליד", את קצה החוט, אבל מי שסיפקו את האקדח המעשן כולו הם רבים אחרים שהשלימו את הפאזל.
יותר משזו בורות בדיני חקירה, זהו ספין מדיני הפוליטיקה. השיטה חוזרת על עצמה שוב ושוב: במקרה של יאיר נתניהו והקלטות, האש הוסטה לכיוונו של הנהג שהעז לתעד. במקרה של חקירות האבא, פעם זה המפכ"ל רוני אלשיך שספג על העיתוי (האומלל) בו בחר להתראיין לתכנית "עובדה", ופעם נוספת זה הפוליטיקאי "השטינקר" כלשונו הילדותית (שלא לומר מאפיוזית) של יו"ר ועדת הפנים, ח"כ דודי אמסלם. ההתקפה היא אולי ההגנה הטובה ביותר, כמו שאומרים בכדורגל, אבל כשעושים את זה ראש ממשלה ועדר שריו בצורה משתלחת וחסרת מעצורים – מישהו צריך לשלוף כרטיס אדום.
2. שקט תעשייתי
"ביבי וכחלון כבר לא", התלוצץ לפני כשנה שר האוצר משה כחלון, בשיא המחלוקת מול ראש הממשלה סביב הקמת תאגיד השידור הציבורי. היום, צריך לומר, זה באמת נשמע כמו בדיחה מוצלחת. ביבי וכחלון, על אותו משקל רטורי, "לנצח נצחים". ביום שבו המשטרה הגישה את המלצותיה בתיקי החקירה של נתניהו, כחלון העביר בקריאה ראשונה בכנסת את תקציב המדינה לשנת 2019 – כמעט תשעה חודשים מראש. בכך הוא קנה לנתניהו שקט תעשייתי, פוליטי, משהו שיאפשר לו יציבות עד לרגע שהיועץ המשפטי לממשלה יחליט לטלטל את הספינה. כחלון לא באמת עשה את זה מאהבת מרדכי: הוא רואה את הסקרים ומבקש להתרחק ככל האפשר מבחירות. העברת התקציב מאפשרת לו זמן להיערכות, כזו שכוללת גם תרחישים מעניינים במיוחד ליום שאחרי עידן נתניהו. כחלון, בשר מבשרו של הליכוד, עשוי לחזור הביתה, אם יתברר כי הוא צפוי לגבור על מועמדים כמו גדעון סער וישראל כ"ץ. לפחות מחצית מסיעת "כולנו" יחברו אליו למהלך כזה, אם וכאשר. בינתיים, ביבי וכחלון פה כדי להישאר.
3. הו רב חובל
"צריך להגן על העובדים, לא על המשרות" – זו התיזה שחוזרת על עצמה מפי שרים בכירים ופרשנים כלכליים, בכל פעם שעומד להיסגר מפעל. כך היה עם נגב קרמיקה, כך גם ממש לאחרונה עם ההודעה של "טבע" על פיטורי 1,700 עובדים. "להציל את המלח", יש מי שקרא לזה, "לא את הספינה". כדי לתקף את הרומנטיקה הזאת נוהגים לנפנף במודל השוודי של רשתות הגנה ממשלתיות, המבוססות בעיקר על תקופת זכאות ארוכה לדמי אבטלה בצד מערך עשיר של הכשרות מקצועיות. כשהשר אלי כהן נכנס לתפקידו במשרד הכלכלה, הוא אמר למעריב: "צוות משרד הכלכלה ערוך ומסייע גם באמצעות מענקים לכל מפעל שירצה להרחיב את הפעילות ובד בבד מקדם הכשרות מקצועיות וחינוך טכנולוגי על רקע המחסור בכוח אדם מקצועי ומיומן". נחמד, לא?
אלא שעמר כהן שלנו, כתב המאקרו-כלכלה של "דבר ראשון", הרס קצת את החגיגה השבוע. הנבירה שלו בסעיפים ובתתי הסעיפים של תקציב 2019 גילתה שמדינת ישראל, זו שכל כך מאמינה בהכשרות מקצועיות ולא בהגנה על מפעלים, מתכוונת לקצץ 47 מיליון שקל מתקציב ההכשרות. כן, מה ששמעתם. גם מטביעים את הספינה וגם זורקים את המלח מהסיפון.
