הפעם אני לא יכול להתאפק, וכבר בהתחלה אומר שאהבתי את הסרט "חוטים נסתרים". לא רק בגלל המשחק הפנומנלי של דניאל דיי לואיס, שתמיד לוקח את הצופה למסע של חוויה רוחנית. כוחו של הסרט, מעבר לחוויה האסתטית המענגת, הוא ברבדים העמוקים, כמו בעוגת שכבות טובה, שמעניק לנו התסריטאי והבמאי הייחודי פול תומס אנדרסון הייחודי: מקומו של הזר בחברה (במקרה הזה, זרה באליטה האנגלית של 1950), עולמו הנוירוטי של האמן ויחס הסביבה המשפחתית והחברתית אליו, ושחרור האישה מהמאבק נגד פגעי הזמן.
יצירות האמנות של שנות החמישים עסקו במקומו של הזר החודר לחברה, שעד להופעתו חיה על מי מנוחות, כביכול. המחזאי זוכה פרס הנובל הרולד פינטר עסק בכך במחזהו "החדר", סיפורה של משפחה שזוג זרים דופק לפתע על חדרה והמשפחה ומכניסה אותה לפאניקה. 1950, המסמלת את מחציתה של המאה עשרים, מאופיינת בקריסתה של האימפריה הגדולה בעולם, האימפריה הבריטית, של עליית המעמד הפועלים, הצפת בריטניה בנחשולי מהגרים, ניצולי שואה (יש בסרט יותר מרמז שהגיבורה היא יהודייה מהגרת מאירופה של השואה), הודים, פקיסטנים וזרים מרחבי האימפריה המתמוטטת. נחשול זה איים, כמובן, על האליטה האנגלית שנהנתה עד אז מבדידותו היחסית של הגזע הלבן באי ומהפירות הכלכליים של שיעבוד עמים מעבר לים.
ממש כמו היום: אירופה אחראית לעוני האדיר באפריקה המנוצלת, של יהלומי הדמים, והאירופאי של ימינו מתקשה לראות את הקשר בין ההגירה של מזי הרעב, לבין ניצולם של תושבי אפריקה במשך כל השנים. מבחינתו, הזרים הם "פויה", "איכס". זה שהאירופאי ניצל את מיליוני האפריקאים עד לשד עצמותיהם, ושדד את שדות הנפט והזהב שלהם לא עולה על דעתו. הם עכברושים מזיקים, לפי התיאוריה הנאצית, עכברושים שהיגרו לאירופה מהודו באמצעות אניות משא.
סיפורנו עוסק, ברב אמן של אופנה (דניאל דיי לואיס) ריינולדס וודקוק, חייט עלית – חלק מהאליטה של לונדון – שמעצב ותופר שמלות לנסיכות ודוכסיות באנגליה ואירופה. הוא אמן טוטאלי ובכל פעם מוצא מוזה, אישה צעירה אחרת, שמשמשת השראה ליצירותיו. חי איתה ,ומשליך אותה כחפץ ברגע שסיימה את תפקידה, אין לו עניין בה.
הוא אגוצנטרי עד לאימה. כאמנים רבים, מרוכז רק בעצמו וביצירתו. כל הסחת דעת מטרידה אותו עד כדי תגובות נוירוטיות. כשיושבים בארוחת הבוקר, הוא לא סובל את רעש הנגיסות בטוסטים שאוכלת בת זוגו, המוזה התורנית, את שקשוק המזלגות, ותזוזת הכלים. הוא מרוכז בהגיגיו האמנותיים. היחידה שסובלת אותו היא אחותו המזדקנת, סיריל (לסלי מנוויל) המשמשת כחונכת לכל מוזה חדשה. בנות החברה הגבוהה נופלות שבי בקסמיו, כל תפירת שמלה היא סיבה טובה לנשים הבודדות להתרועע אתו.
בנקודה מסוימת מופיעה מוזה חדשה, אלמה (ויקי קריפס), מלצרית צעירה, מהגרת, אותה הוא פוגש במסעדה. היא מחליפה את קודמתה בתפקיד, אבל מתנהגת באופן שונה מהקודמות לה. בדרכה השרדנית (כוחם של מהגרים) אלמה מורדת בדרכים מתוחכמות, גורמת לגיבור להתאהב בה, אך בפיקחותה לא מתמסרת אליו בקלות.
אלמה אומרת לו, בשעה שהם מתחילים בקשר הרומנטי, נועצים עיניים אחד בשנייה: "בתחרות המבטים, אני תמיד אנצח אותך" רומזת לצופה על כוונותיה. בהתחלה אלמה היא חלק מהרמון התופרות, פשוטות העם, עומדת איתן במסדר העבודה היומיומי בסינר עבודה, משמשת לו בנוסף למוזה גם שפחת מין, חלק מרוטינת העבודה. ברגע שאלמה מרגישה שהוא הולך להחליש אותה, היא מערבבת פטריות רעילות במזונו, לא כדי שימות, אלא כדי שיחלה עד כדי כך שיהיה זקוק לטיפולה המסור (הפרעה פסיכופתלוגית המוכרת לנו בישראל מהבעל שהזריק נפט לוורידי אשתו, רק כדי שיוכל לטפל בפצעים הנוראיים שהופיעו על כל גופה).
לרגע דומה שהצופה מאבד את האהדה לגיבורה. אבל אהדתו לאלמה שבה כשההזיות בעקבות הרעלתו גורמת לריינולדס לחזור אל אמו המנוחה, אליה היה קשור עד עמקי נפשו. אלא שבד בבד, הוא מנסה להשתחרר סופית מאלמה, כיוון שהיא מרסקת את החיים הלא-רגשיים הנוחים בהם הוא מתבצר. היא מרעילה אותו שנית, הפעם הוא משתחרר רגשית מכבלי עצמו, הוא מאוהב באלמה עד עמקי נשמתו מציע לה נישואין, אך היא לא נעתרת בקלות, קשה להשגה. אחותו, שהייתה עד כה שומרת הסף שלו, גם היא מורדת בו.
סיפור ההרעלה נשמע מופרע? מופרך? לא כשכבים אורות הסרט, זה כוחו של התסריט והבימוי. יש כאן אלמנט היצ'קוקי חזק, ולא לחינם היה מי שהשווה חוטים נסתרים לזוכה האוסקר האגדי שלו "רבקה" מ-1940, בו אומנת של אישה מהחברה הגבוהה הופכת להיות בת זוגו של אריסטוקרט עשיר ומאיימת על הסדר החברתי (חובת צפייה בערוצי הסרטים).
לכל אורכו של הסרט, מפזר הבמאי רמזים למה שקורה גם כיום במאבק האינסופי של רוב, הכבולות ללחץ החברה להיראות במיטבן גם כשאינן במיטבן. כמו למשל צילום מכמיר לב של אצילה מזדקנת, המנסה להסוות את גילה באמצעות שמלות אופנתיות רחבות עם כל מיני קשקושים ססגוניים, אך צילום תקריב מגלה את העור שהזדקן. נשות האצולה משקיעות את כל האנרגיות שלהן במאמצי הסתרה, וכשאלמה, הזרה היפה והרעננה, מוכיחה שלא יעזרו המאמצים, מתריסה אחת מהן בשטניות רמז כלפיה: "טוב הנשים האלה הן לא משלנו. הן הגיעו עם מנהגים של גנבים".
אלמה הזרה מסמלת את המהפכה הנשית, אבל כזו שנעשית באמצעים של הבורגנים עצמם: כוח והשתלטות. מה מצפים מאנשים שנקודת ההתחלה שלהם נחותה, ובכל זאת בראי הזמן הם מנצחים והופכים לבעלי יכולות בכוח האבולוציה. שרת התכנון בממשלת אוסטריה הקודמת אמרה בראיון: "לולא הזרים, לא הייתה אוסטריה שווה מאומה". היא בוודאי התכוונה לחוכמתו של הקיסר פרנץ יוזף, שעודד הגירת יהודים, גם חרדים, למדינה. לזרים יש אמביציית יתר. זה מגיע אל הערבים בישראל, וזה יגיע גם לחרדים בלי הטובות של יאיר לפיד.
השנה האוסטרים כבר הגיבו אחרת להגעת הזרים, והעלו מפלגת ימין קיצונית לשלטון. לא יועילו כל האמצעים של אירופה להגנה מהזרים המציפים אותה. מי שמוכן להסתכן בטביעה כמעט וודאית בספינה רעועה, יביא לעולם ילדים שיהיו או ראשי כנופיות פשע או כוכבים ומדענים. ככה זה. ככה זה היה עם מהגרים יהודים לאמריקה. כבר כיום בני המהגרים באירופה, מככבים על מגרשי הכדורגל וכוכבי מוזיקה ומי יודע מה יוליד יום לבעלי הדם האירופאי הכחול.
סצנה חזקה במיוחד, ריינולדס אוסף את כל התופרות ( ובכלל זה גיבורתנו) למסדר, להוראות אחרונות לסיום תפירת שמלת כלולות של נסיכה. הוא מתמוטט מפטריות ההזיה שטמנה לו אלמה, ונופל על שמלת החתונה, מכתים אותה, רמז ל"הכתמת" האימפריות האכזריות בידי הזרים והנשים. כאשר היא מורדת בו, היא מחקה בלעג את התחנפותו של ריינולדס לנסיכת בלגיה, בגינוני האצולה המזוייפים ובמבטא צרפתי שהוא מנסה לסגל לעצמו בעילגות, שפה שהיא כנראה מבינה ויש לה בה יתרון עליו. בסצנה אחרת, לקוחה שלו, עשירה מאוד, עומדת בפני עיתונאים המומים שצולבים אותה בגלל חתונתה לשחור, אציל מטרינדד, שמצדו מרגיע אותם: "חוקי מדינתי, שהרכוש של האישה נשאר אתה, והרכוש של הגבר נשאר אתו".
בכוונה לא עיצב התסריט גיבור שהגיע מהאצולה השורשית הבריטית. כמו אהובתו, גם ריינולדס, בנה של תופרת, חדר לאליטה בכוח מלאכתו ואומנותו, אלא במשך הזמן נאטם רגשית ונבלע באצולה ולא נודע כי בא אל קירבה. אלמה הזרה היא הגאולה שלו, והיא ממלאת את התפקיד שמילאה אמו שנפטרה בצעירותו. האם, הייתה ההשראה האמתית שלו, לא רק לצרכי מוזה. רק אלמה, בעזרת פטריות ההזיה, מחזירה לו את אמו- את האמת הפנימית הקבורה במעמקי הכרתו.
אנדרסון משרטט ביד אומן את המבנה הנפשי של האמן האקסצנטרי, האגואיסט, שאסור להפריע לו אפילו ברעש של צעדי הליכה בחדר. כאלה היו גם סלבדור דאלי, פאבלו פיקאסו, אלברט איינשטיין (שאשתו נאלצה להיכנע לתנאיו של הגאון, ושוחחה איתו רק כהסכים לכך). מעטים הסרטים שהצליחו לשרטט באמינות כזו את דיוקנו של האומן. ריינדולס חוטף היסטריה ומורה להפשיט אצילה עשירה כקורח ששוכבת על מיטת חדר השינה מעולפת מרוב אלכוהול עם שמלה שעיצב. אוי ווי. כנראה שהבמאי, המצטיין בסרטיו בחשיפת מוזרויות מסתורי נפש האדם, יודע משהו על עצמו.
על משחקו של דיי לואיס המועמד לאוסקר, לא צריך להכביר במילים. לזלי מנוויל (הידועה כשחקנית של הבימאי האנגלי מייק לי) מצויינת גם היא. אבל גולת הכותרת המפתיעה היא השחקנית וויקי קריפס בתפקיד אלמה. שחקנית מלוקסמבורג שהבמאי ראה אותה בסרט כלשהו במסגרת חיפושיו אחר הדמות, ומצא אותה ממש כמו גיבור הסרט כמוזה לסרטו. עבורי קריפס היא תגלית השנה, במשחקה הנהדר, בחינניותה הטבעית, ובעובדה שהיא זרה ולא בריטית כיתר השחקנים בסרט. היא לא מועמדת לאוסקר, הוליווד מתקשה לעכל שינויי דפוסים, ממש כמו גיבורי הסרט. צפיתי בראיונות אתה, אותה חינניות ותום נהדר בעיניה, מזכירה את גל גדות בחיפושים אחרי מילים באנגלית, ללא דאווינים של מבטא אמריקאי. מהגרות.
