הסיפור הגדול בפרשת בזק הוא לא אלוביץ' ולא נתניהו, שוק התקשורת תקוע וכולנו נפגעים מזה, אבל איש לא מדבר על כך. בעוד זרקורי פרשת בזק מופנים לחדרי החקירות, למפגשים הסודיים ולעבירות הצווארון הלבן, המהלך העמוק המשמעותי ביותר שהפרשה רק חושפת את קצהו הוא הפקרת האינטרס הציבורי, במקרה זה תשתיות התקשורת של ישראל, לטובת בעלי הון ועל מזבח "התחרות" לכאורה.

הפרטת בזק, שאחת מנקודות הראשית שלה היא 1997 (ממשלת נתניהו הראשונה), הייתה אמורה כביכול לשפר את שוק התקשורת הישראלי. אך בזק הפכה למשאבת כספים פיננסית, שאיש לא מצליח לפקח עליה כהלכה. בינתיים החשדות למעשים בלתי-חוקיים גורמים לשיתוק הולך וגובר במשרד התקשורת בעוד הכסף ממשיך לזרום לכיסים הפרטיים, על חשבון הרבים.

אז מה ניתן ללמוד מפרשת בזק? האם ניתן להפיק לקחים מסוימים בדבר המדיניות הממשלתית והציבורית, וכוחם של מייצגי האינטרס הציבורי אל מול בעלי ההון הפרטיים?

בהנחה שהקפדה על טוהר המידות והימנעות מעסקאות אפלות הם כללי אצבע שתמיד יש להקפיד עליהם אך קשה לאוכפם, האם יש כאן דבר נוסף שעלינו להסיק מהפרשה המתגלית בפנינו טפח אחר טפח?

על מנת לנסות ולתפוס את השור של בזק בקרניו, ננסה לחזור לרגעי הולדתו, או לפחות לאחד מהם.

הסכנה במונופול פרטי לא העירה אף רגולטור משנתו

2009 הייתה שנת מפתח בשוק התקשורת – קבוצת אייפקס, סבן, ארקין מכרה את השליטה בבזק תמורת 7 מיליארד שקל לאיש העסקים שאול אלוביץ', בעסקה שהוערכה כתשואה אדירה של 300% על ההשקעה. בזק כמובן הייתה שווה הרבה יותר, מפני שגרעין השליטה כלל רק 30.7% מהמניות בחברה.

על כל פנים, לאלוביץ' לא היו את הסכומים לשלם, ומדוע בחר לשלם מחיר כה גבוה? מה היה לאלוביץ' שלא היה לבעלים הקודמים? האם תכנן מראש ליצור "סינרגיה" בין יורוקום (חברת האחזקות שבבעלות שאול ויוסף אלוביץ') לחברות בקבוצת בזק בעסקאות חסרות הגיון כלכלי אשר יניבו לו את הרווחים איתם יחזיר את ההלוואות?

במהלך השנים יורוקום מכרה ממירים ל-YES (חברת שידורי טלוויזיה בלווין, אשר הייתה בבעלות משותפת של בזק ויורוקום, עד שבזק קנתה את חלקה של יורוקום), וחלל תקשורת (חברת לווינים המשכירה מקטעי שידור לוויני, בבעלות יורוקום) מכרה ל-YES שירותי לווין. לבסוף, באמצע ב2015, בעסקה המדוברת והחשודה מכולן, בזק רכשה את YES במחיר של 680 מליון שקל במזומן ותשלומים מותנים של עד 1.07 מיליארד ש"ח. הרצון לעמוד בתנאים שיגדילו את התשלום, הוביל לכאורה את היחסים האסורים עם שלמה פילבר במשרד התקשורת, שמונה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מבלי שהצהיר על זיקתו לאלוביץ' כשנכנס להיות שר התקשורת.

ליאל קייזר ב'כאן' מנתה 63 עסקאות בעלי עניין בתוך קבוצת יורוקום בזק, כאשר האחרונה בהן היא עוד התקשרות עם חלל תקשורת ב-YES, בגובה 263 מליון דולר והיא בתוקף עד שנת 2028. העסקה נחתמה באפריל 2017, כאשר רק מאז התפוצצות פרשת בזק, הסתיימה תופעת העסקאות הללו בתוך הקבוצה. גם עסקה זו נחקרת ע"י הרשות לניירות ערך, אף כי לא פורסמו ממצאים כלשהם לגביה עד כה.

כדי לקיים את המערכת הזו אלוביץ' היה זקוק לשיתוף פעולה גם בממשלה וגם בקרב דירקטוריון בזק, וכאן נולד הפתח לשחיתות המתגלה כעת. ללא משרד התקשורת, ואישור בחתימתו של בנימין נתניהו, עסקת בזק-YES לא הייתה יוצאת לפועל. ללא אישורים בקרב דיקרטורים בבזק המייצגים את שאר בעלי המניות, לא היה ניתן לקיים את כל עסקאות בעלי העניין בקבוצה. ללא אישור רשות המיסים (שלא התקבל בסופו של דבר) לא היה ניתן לקבל עוד 200 מליון ש"ח בעסקת YES. ללא משחקים בדו"חות הכספיים של יס, בזק לא הייתה משלמת ליורוקום עוד 105 מליון, כתשלומי מקדמה.

מבחינת גורמי הפיקוח וגם מצד הממשלה הכל אושר בהתאם לאידיאולוגיית ההפרטה. הם חלמו על 3 קבוצות תקשורת – סלקום, פרטנר, הוט שיוכלו להתחרות בבזק ולשכלל את השוק. בפועל, הדבר היחיד שהשתכלל זה היכולת להעביר הון רב מהציבור אל כיסי בעלי המניות.

לרוקן את החברה ולהעמיס עליה חובות

איך שולט אלוביץ׳ בבזק? (גרפיקה: אידאה)

בזק הייתה ועודנה מונופול התקשורת של ישראל. ההפרטה והמתחרות לא הצליחו לדגדג אותה. החברה גורפת מעל 90% מהרווח הכולל בענף התקשורת באופן עקבי ומעל למיליארד ש"ח בכל שנה. מדיניות החברה הרשמית היא חלוקת 100% מהכסף שניתן לחלוקה לבעלי המניות בכל שנה, אך אלוביץ חילק הרבה יותר. הוא הגדיל משמעותית את מצבת החובות של החברה, אשר בשנת 2010 היו 5.7 מיליארד ש"ח, ובסוף 2016 הם עמדו על 10.9 מיליארד שקלים.

מכיוון שהשליטה של אלוביץ' בבזק נעשית דרך גרעין שליטה של 30.7% ב-2009 ו-26% כיום, הרי שחישוב ישיר מעניק לבעלי השליטה בחברה רק 9% מהדיבידנד (כרבע מהדיבידנד הולך לבי קומיוניקיישנס, שמעבירה כשני שליש מהרווח למעלה בפירמידה לאינטרנט זהב, שמעבירה כשני שליש מהרווח ליורוקום – מה שמביא אותנו לכ-9% מהדיבידנד ליורוקום). המשמעות היא שמכל שקל שיוצא מבזק בצורת דיבידנד, חברת יורוקום של אלוביץ' מקבלת רק 9 אגורות, לפני מס.

מכאן נובע הלחץ לבצע עסקאות בעלי עניין בהן כל שקל שיוצא מבזק נכנס במלואו ליורוקום. על מכירת ציוד ושירותי תקשורת יש גם הוצאות, אך מכירת מניות YES בשווי מנופח, הביאה לתשלומים במזומן שהם רווח נקי ב100%, ללא הוצאות בגינם. במבט לאחור, ברור שרכישת בזק הייתה גדולה על אלוביץ', והחוב הרובץ על יורוקום היה המניע לכל התרגילים המלוכלכים אשר כנראה רק חלק מהם נחשף עד כה.

אף אחד בממשלה לא עצר את התהליך הזה. היחידים שדורשים מבזק לשנות כיוון ולהתמקד בהצלחה עסקית הם העובדים, שיש להם אינטרס בתעסוקה בטוחה ומתפתחת. דרישותיהם פשוטות – הקטנת מצבת החובות, מדיניות חלוקת דיבידנד שמרנית, הגדלת ההשקעות בתשתיות – ואופציות שיעניקו לעובדים נתח מן ההצלחה העסקית של הקבוצה. הבנאלי והחשוב בדרישות אלו, שהם דורשים מבזק להצליח באופן הגון – לתת שירותים טובים ומשתפרים, עם תנאי עבודה טובים ומשתפרים, תוך שמירה על החוק ועל החוסן של החברה.

מדוע מדיניות משרד התקשורת לא מביאה לתוצאות?

במשרד התקשורת לא מצליחים לקבל החלטות בקצב רלוונטי. הפרשות המשפטיות, לרבות השעיית המנכ"ל גורמות שם לשיתוק ולפחד, בהנחה שכל החלטה שיקבלו תיבחן כעת רק ביחס לשאלה האם היא מסייעת או פוגעת באינטרס של בעל הון כזה או אחר, ולא ביכולתה לקדם אינטרס ציבורי.

המשרד ניסה לקדם תחרות, ללא הצלחה, באמצעות קשירת ידיה ורגליה של בזק – המשרד מחייב אותה לקיים הפרדה מבנית בין חברות הקבוצה, אשר מונעת ממנה להציע שירותי תקשורת חבילות "טריפל" ו"קואטרו" כמו גם מניעת התייעלות מבחינת מצבת העובדים והטכנאים בקבוצה. פעולה זו מסייעת למתחרות של בזק, אבל לא מסייעת במיוחד לציבור.

קשירת ידיים נוספת היא הפיקוח של מחירי השוק הקווי. למרות התחרות והמחירים הזולים יותר של המתחרות, בזק עדיין גובה מחיר פיקס גבוה על תקשורת קווית. הכנסות אלו יורדות לאיטן, אבל לאו דווקא בגלל התחרות, אלא בעיקר כי בקרב הדור הצעיר יש פחות ביקוש לטלפון קווי. הפיקוח של משרד התקשורת במקרה זה פשוט מהווה מס על הציבור.

למשרד התקשורת אין תאריכי יעד בנושא שדרוג התשתית של בזק לסיבי תקשורת מהירים, שהם היעד הצרכני החשוב ביותר בראיה לעתיד. הזקוקים ביותר לרגולציה הם תושבי הפריפריה, אשר ה"תחרות" לכאורה שמקדם משרד התקשורת כיעד יחידי ובלעדי להגשמה, ממילא לא תגיע אליהם, מפני שהמשרד לא מחייב אף חברה מלבד בזק להגיע כל בית בישראל.

למשרד אין סטנדרטים ואכיפה ביחס לאיכות הקליטה הסלולרית והוא הגיב באדישות לפירוק של אלפי אנטנות בשנים האחרונות בכלל החברות הסלולריות. התוצאה היא שירות גרוע יותר, וקרינה גבוהה יותר מן המכשירים הסלולרים עצמם, באיזורים דלי האנטנות, בשל האילוץ להגביר את עוצמת השידור מהמכשיר הנייד.

מה היה עושה שר תקשורת שמחוייב לאינטרס הציבורי?

שר רציני במשרד התקשורת לא היה שם במוקד עשייתו את שידורי הטלוויזיה, אלא את התשתיות. פרשת התאגיד, ערוץ 20 ופיצול ערוץ 2 היו נושאים מרכזיים בכהונת כלל השרים האחרונים במשרד – גלעד ארדן, בנימין נתניהו, צחי הנגבי וכעת איוב קרא, כולם מהליכוד.

בנושא התשתיות, הפעילות המרכזית שנעשתה הייתה הנסיון הארוך והכושל להנהיג שוק סיטונאי על רשת בזק. הבעיה העיקרית עם מודל השוק הסיטונאי הוא שהוא מעכב השקעות בתשתיות. הסדר זה יושם רק באינטרנט ובזק הצליחה להתמגן מפניו באמצעות תחשיב משונה ההופך את המחיר המפוקח של משרד התקשורת לגבוה, וכך למעשה בזק זוכה בתוספת לקוחות, אשר מפצים אותה על הירידה הקלה במחיר השירות, אך מונעת מהלקוחות לקבל את איכויות השירות שבזק מעניקה ללקוחות הישירים שלה.

זרם ההכנסות האדיר של בזק הספיק לה גם על מנת להשקיע בתשתיות יותר מכל חברה אחרת, גם לחלק מיליארדי שקלים לבעלי המניות כרווח פיננסי, גם לספוג את המכות שהנחית עליה משרד התקשורת. כל הנסיונות לעודד תחרות הצליחו רק בשוליים והם מתגמדים אל מול הכשלונות. בזק התחילה לפרוס סיבי תקשורת כבר בשנת 2013 והיא אינה מציעה אותם לציבור הרחב עד היום, בשל איסור משרד התקשורת. הפיכתה של בזק לאחת מחברות התקשורת הרווחיות ביותר בעולם היא בשורה לבעלי המניות, אך לא לציבור הרחב.

שר מחוייב לאינטרס הציבורי היה משנה את מדיניות התחרות הפיקטיבית, שבזק מנצחת בה שוב ושוב, ומתחיל לחייב את בזק להגביר את ההשקעות ולשפר את השירות תוך הורדת המחירים ולא תוך שמירה על רמתם הגבוהה, או הסתמכות על תחרות מצד מתחרות חלשות ממנה בסדרי גודל משמעותיים. את התחרות היה יכול השר הדימיוני שלנו לעודד באמצעות חיוב ממשי של הוט לפרוס תשתיות גם למאות אלפי משקי הבית שאינם מחוברים היום ולא רק ל-92% ממשקי הבית, כפי שהיא פרוסה כיום. ייתכן שמבחינה פיננסית הוט איננה מסוגלת לעמוד במעמסה, אך אם זה המצב, הוא מדגים מה בדיוק שווה התחרות בתשתיות – סיכוי טוב לרווחים במרכז, והפקרה של הפריפריה.

זרם הדיבידנדים האדיר שחולצו מתוך בזק, והחובות שהועמסו עליה משקפים את הכשל בפיקוח עליה, אשר התחרות הפכה בו מאמצעי למטרה. המטרה הפשוטה וההגיונית צריכה להיות שירות איכותי ובמחיר סביר, בכל נקודה בישראל, בתקשורת הקווית והסלולרית. מרוב העיסוק בדרמה המשפטית, איש לא מדבר על כך. הפחד מחקירות משרת כעת את הקיבעון במדיניות ואת הקיפאון בשוק.

**

נתונים:

מאז שנת 2010 בזק חילקה כ-20 מיליארד ש"ח לבעלי המניות כדיבידנד

מצבת החובות של בזק

2016 – 10.9 מיליארד ש"ח
2015 – 10.7 מיליארד
2014 – 10 מיליארד
2013 – 9.8 מיליארד
2012 – 9.5 מיליארד
2011 – 9.5 מיליארד ש"ח
2010 – 5.7 מיליארד ש"ח