אחת התגובות שהפתיעו אותי יותר מכל למאמר שלי על אודות יחסו האנטי-דמוקרטי של ההוגה והכלכלן פרידריך פון האייק, הייתה התנגדות לרעיון הדמוקרטי ואף שלילתו על-ידי לא מעט אנשי ימין כלכלי. תפיסתו של האייק הייתה אנטי-דמוקרטית על אף שרשמית תמך בשיטה זו, ומדי פעם דיבר בשבחה בעיקר בתור מס שפתיים. העיקרון האנטי-דמוקרטי בתפיסתו בא לידי ביטוי ביחסו לרודן אוגוסטו פינושה שעלה לשלטון בצ'ילה בהפיכה צבאית נגד ממשלתו הנבחרת של איינדה הסוציאליסט, משום שפינושה יישם את המדיניות הכלכלית בה תמך. האייק הפך למגינו הנחוש ביותר של פינושה במערב, ואף ביקר אותו בצ'ילה בשני ביקורי ראווה שמטרתם הייתה יחסי ציבור חיוביים עבור הרודן.
לדברי האייק, שלטונו של פינושה היה לגיטימי וראוי משום ש"דיקטטורה יכולה להיות נחוצה והכרחית לתקופת מעבר. ישנם זמנים בהם מדינה חייבת שלטון דיקטטורי לזמן מה". הוא גרס ש"אני לא מוצא אדם אחד בכל צ'ילה שלא מסכים שהחירות האישית תחת פינושה גדולה בהרבה מאשר הייתה תחת איינדה", תוך התעלמות מעשרות אלפי האנשים אותם רצח ועינה. ולבסוף אף טען ש"באופן אישי אני מעדיף דיקטטור ליברלי על פני ממשלה דמוקרטית נטולת ליברליזם". ליברליזם עבורו היה מדיניות כלכלית קפיטליסטית (כי אין שום דבר אחר בו פינושה היה ליברל), והוא העדיף דיקטטורה קפיטליסטית על-פני דמוקרטיה סוציאל-דמוקרטית, אפילו במידה והיא נבחרה באופן דמוקרטי. משמעות הדמוקרטיה עבור האייק הייתה העמדה שלו או דיקטטורה. לדידו, במידה והאידיאולוגית הכלכלית המועדפת עליו לא מנצחת בבחירות, אזי ישנה הצדקה לדיקטטור לבטל את השיטה הדמוקרטית וליישם אותה בניגוד לתוצאות הבחירות. שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים לא היוותה עבורו בעיה.

יש לציין שהיחס בימין הכלכלי לפינושה עד ימינו נע בין מציאת תירוצים עבורו והקטנת פשעיו לבין תמיכה ללא סייג. נדירים אנשי הימין הכלכלי שגינו או ביקרו בשאט נפש את תמיכתם של אנשי ימין כלכלי רבים כגון האייק בפינושה. חוזה פיניירה, שר העבודה בממשלתו של פינושה, הוא חבר בכיר במכון המחקר קאטו, שהוא מכון מחקר ימני כלכלית וליברטריאני. על אף דיבוריו על דמוקרטיה וחירות, פיניירה עדיין מגן על פינושה, ומצדיק את מעשיו כ"מאבק בטרור".
זרמים אנטי-דמוקרטיים הם לא תופעה חדשה בימין הכלכלי, ובעיקר בימין הכלכלי הקיצוני. רוז ווילדר-ליין הליברטריאנית, גרסה בספרה המפורסם "גילוי החירות" בשנת 1943 שדמוקרטיה והחלטת העם הם הרס החירות, והזכירה שבעלי האדמות הגדולים והסוחרים העשירים רצו מונרכיה בארה"ב ולא דמוקרטיה. בהתכתבותה עם האייק בשנות ה-40 השתלחה בו לתדהמתו וטענה ש"כאמריקנית אני כמובן מתנגדת לדמוקרטיה, ולכל מי שתומך או מגן על שיטה זו, שבתיאוריה ובפרקטיקה היא הבסיס לסוציאליזם".

המגמה של זרמים אנטי-דמוקרטיים בימין הכלכלי, ובעיקר בימין הכלכלי הקיצוני שתמיד הייתה קיימת, התחזקה מאוד בשנים האחרונות. פטרי פרידמן, נכדו של מילטון פרידמן, וליברטריאן ידוע בזכות עצמו וניסיונותיו הכושלים להקמת יישוב ליברטריאני עצמאי, יצא במסע צלב נגד השיטה הדמוקרטית, והוא תוקף את עצם השיטה מזוויות רבות. בין השאר הוא ממחזר את טענתה של ווילדר-ליין וגורס ש"דמוקרטיה היא לא התשובה", מכיוון שאנשים ברובם הם לא ליברטריאנים ונוהים אחרי הבטחות סוציאליסטיות. כך שדמוקרטיה "לא מתאימה למדינה ליברטריאנית".

הטענה שרוב אנשים מסכימים יותר עם תפיסת העולם הסוציאליסטית ,היא אחת מהסיבות המרכזיות לכך שאנשי ימין כלכלי ליברטריאנים רדיקליים שוללים את השיטה הדמוקרטית פעם אחר פעם. למעשה אם זכות הקניין הפרטי היא מקודשת ועליונה על כל הזכויות האחרות, ואם "מס הוא שוד", אז הדמוקרטיה שמאפשרת את הגדלת ההתערבות הממשלתית בכלכלה בהתאם לרצון העם, הופכת לנשק מסוכן, ולשיטה שמציבה איום תמידי, והנזק בעטיה הופך לגדול מהתועלת שבה.

הפחד מעליית הסוציאליזם בעקבות נטייתם של המצביעים לתפיסת עולם זו הייתה טענתם הראשית של ג'ייסון ברנן בספרו "נגד דמוקרטיה", ושל האנס הרמן הופה בספרו "דמוקרטיה: האל שהכזיב". ברנן, פרופסור לכלכלה ומדיניות ציבורית באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שהוציא את ספרו בהוצאת פרינסטון, התראיין לפודקסט מטעם מכון קאטו הליברטריאני על ספרו, בו אמר שמרבית המצביעים חסרי אינטיליגנציה ויכולת, שהם טפשים, ומשום כך החלטותיהם שגויות. לכן, הוא הציע להגביל את זכות הבחירה לבעלי הידע המתאים. כך לדוגמה, הוא הציע זכות בחירה לבעלי ידע כלכלי, אך שלל זאת מבעלי ידע במדעי רוח כגון ספרות, כולל פרופסורים לספרות. במקביל גרס שיש להטיל מיסים על זכות הבחירה. ההצדקות להגבלות אלו נובעות לדבריו מכך שלדידו אנשים בעלי הידע הראוי כמוהו שואפים לשוק חופשי, ואילו חסרי הידע המתאים שואפים להגבלות על השוק החופשי. הגבלות על זכות הבחירה ראויות לטענתו גם אם משמעותן שרוב בעלי זכות הבחירה יהיו גברים לבנים, משום שהאליטה הכלכלית העשירה לדבריו היא בעלת מנת המשכל והידע הרצויים כדי להחליט על כיוון החברה. לגרסתו, דיקטטור שחונך בידע המתאים ושיש לו את הדעות הנכונות והמתאימות ראוי ולגיטימי יותר מדמוקרטיה.

הופה, חבר בכיר במכון מיזס הליברטריאני, טען טענות דומות לאלו של ברנן (בין השאר גרס בספרו ש"העשירים מאופיינים בתבונה ויצרנות, והעניים הם באופן טיפוסי משעממים, עצלנים"), אלא שהוא הוסיף ניתוח "היסטורי", בו טען שלרוע המזל המערב הדרדר לשיטה המנוונת הדמוקרטית לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, והתפשטותה של זכות הבחירה גרמה "לנטייה גוברת לחלוקה מחדש של העושר והרכוש" (ע"מ 96 בספרו). השיטה המועדפת עליו היא "אנרכיזם של רכוש פרטי". אולם, הוא מסביר בספרו שבמידה וחייבים לבחור משטר מדיני וצורת שלטון מדינית, כבר הייתה עדיפה השיטה המלוכנית שהייתה לפני הדמוקרטיה. במילותיו שלו: "אם חייבים מדינה… אזי מבחינה אתית וכלכלית עדיף לבחור במלוכה על-פני דמוקרטיה" (ע"מ xx בהקדמה של הופה לספרו).

פיטר ת'ייל, ממייסדיו של PayPal, חבר המפלגה הליברטריאנית עד לכניסתו של דונלד טראמפ לפוליטיקה, לו תרם כסף רב במהלך קמפיין הבחירות, ידוע גם הוא בהתנגדותו התקיפה לדמוקרטיה מאותה סיבה בדיוק, וחולק את אותו ניתוח "היסטורי" עם הופה. במאמר אותו כתב במכון קאטו, הסביר שבגלל שזכות הבחירה התרחבה לנתמכי סעד ולנשים, שני מגזרים שמתנגדים למדיניות קפיטליסטית, "המונח דמוקרטיה קפיטליסטית הפך לאוקסימורון בלתי אפשרי". לכן גרס שדמוקרטיה וחירות הפכו למושגים סותרים, ויש להתנגד לשיטה הדמוקרטית.

זרמים אנטי דמוקרטיים אלו בימין הכלכלי לא מוגבלים לארצות-הברית, אחת הכוכבות העולות של הימין הכלכלי האנטי-דמוקרטי היא ילנה לטינינה, עיתונאית רוסיה, ואחת הדמויות המובילות של האופוזיציה הליברלית ברוסיה. טענותיה נגד השיטה הדמוקרטית היא מיחזור של הדעות שנסרקו עד כה, אלא שהניתוח "ההיסטורי" שלה שונה. לדבריה, מלחמת העולם השנייה, ולא מלחמת העולם הראשונה, מהווה את נקודת השבר של הציוויליזציה המערבית. סיום מלחמה זו גרמה למפלתו של המערב ולמותו, משום שהוא הדביק את המערב בסוציאליזם. במילותיה: "מלחמת העולם השנייה סיימה סופית עם ההתנייה של זכות הבחירה בבעלות על רכוש והחליפה אותה בבחירה אוניברסלית, אחד המפגעים האיומים המכלים היום את החברה החופשית… זכות ההצבעה האוניברסלית הפכה בסופו של דבר לסוציאליזם זוחל". לטיניניה התאימה את "הגותה" לקהל הביתי ובעיקר לאליטה הכלכלית ברוסיה שאוהדת אותה, והסבירה ש"לתת לעניים לבחור זה מסוכן", וש"רק אנשים עשירים מסוגלים לבחור את מנהיגיהם באופן אחראי". מכיוון שברוסיה כמות העניים היא גדולה ורבה, אזי "דמוקרטיה לא מתאימה לרוסיה, כי היא לא מתאימה לעניים" (ואחר כך מתפלאים מדוע האופוזיציה "הליברלית" ברוסיה לא מצליחה להתרומם. בנוסף, היא קוראת לאימפריאליזם וקולוניאליזם אירופאי מחודש).

יאנוש קורווין-מיקה הוא אחד מאנשי הימין הכלכלי הליברטריאנים הבוטים והקולניים ביותר נגד שיטת הממשל הדמוקרטית. קורווין-מיקה שעומד בראש המפלגה הליברטריאנית הפולנית "חירות", ידוע לשמצה בגלל השוביניזם הבוטה שלו. בתור נציג נבחר בפרלמנט האירופי הוא נאם על כך שמנת המשכל והכישורים של נשים נמוכים יותר ולכן ראוי שיקבלו שכר קטן יותר משל גברים, ואף קרא לשלול מנשים את זכות הבחירה. העובדה שפחות ידועה היא שקורווין-מיקה שולל את המשטר הדמוקרטי לחלוטין. הוא כינה אותו "המשטר הטיפשי ביותר בעולם", גרס שאנשים הם אדיוטים ואסור לתת לאדם הממוצע השיכור והטיפש להחליט. דמוקרטיה לדידו מנוגדת לחוק וסדר, כיוון שבדמוקרטיה המצביעים יכולים להחליט על חוקים שיועילו להמונים ולבטל חוקים קיימים שמגינים כיום על החוק והסדר (לדוגמה, חוקי קניין למיניהם), ולכן טען שהוא "אויבו של הדמוקרטיה". לדבריו דמוקרטיה גרועה משלטון מלכוני או דיקטטורי. כמו בכל דבר, קורווין-מיקה מאשים כרגיל את הסוציאליסטים ב"אימת" השלטון הדמוקרטי שנגרם לדבריו עקב רצונם ליישם עקרונות סוציאליסטים בפולין באמצעים אחרים אחרי נפילת המשטר הדיקטטורי.

וולטר בלוק, הוא אולי הקיצוני מכולם. בלוק, חבר בכיר במכון מיזס כיום, ובמכון פרייזר הימני כלכלית בעברו, ידוע לשמצה בכך שהגן בספריו על סרסורים, חוזי עבדות, תמך בזכותם של בני-אדם להתעלל בבעלי-חיים שהם הבעלים שלהם, טען שנשים ושחורים פחות יעילים ובעלי מנת משכל נמוכה יותר, והסביר בראיון עיתונאי שמלבד עניין הכפייה, העבדות בארה"ב "לא הייתה כה נוראה – אתה קוטף כותנה ושר שירים". תרומתו לזרם האנטי-דמוקרטי של הימין הכלכלי הקיצוני הליברטריאני, הייתה במאמרים אותם כתב על הצורך ב"משפטי נירנברג" נגד עובדי המדינה והמגזר הציבורי, שלדבריו "אשמים בפשעים נגד האנושות". מאמריו פורסמו בכתבי עת ליברטריאנים מובילים ובמכון מיזס. כמובן שהוא לא שכח להוציא מרשימת הנאשמים פרופסורים באוניברסיטאות ציבוריות כמוהו ופוליטיקאים ימנים כלכלית, בתירוצים ופלפולים (כמה נוח כמובן).