אבי ביטר פיצח את הקוד. לאחר שנים בשוליים, ושנים בשולי המיינסטרים, צועד האייקון הבלתי מעורער של המוזיקה המזרחית שלא התבוללה עם הפופ הכוזרי, אל מרכז הבמה, והיא רועדת. אולי הוא כבר לא מאיים על ההגמוניה כמו פעם, אולי החברה הישראלית מוכנה יותר לעוד נראטיבים ואולי בעידן בו מותר להגיד הכל ואז למחוק, ביטר הוא חלק מהנוף.

חברים, סרטו התשיעי של ביטר כבמאי ושחקן, מספר על שלושה ילדים; אבי (אבי ביטר), משה (הזמר הגדול משה כהן) ומרציאנו (בן אמסלם), שהפכו לחברים ב"פנימיה לילדים נטושים", נשלחו כל אחד למקום אחר בארץ, ומזה שלושים שנים מחפשים אחד את השני. כשקסם (אלונה קרשיקר) בת הזוג של מרציאנו חשה שהקשר מאכזב אותה, היא הולכת עם חברתה הטובה בת-אל (בת-אל משה) לעיר הגדולה תל-אביב במטרה לפגוש את האליל שלה, אבי ביטר, שמדבר אל הנשמה שלה ושר את כאבה. קסם ואבי מתאהבים וכשמרציאנו שומע על כך, הוא מגייס את חבריו במטרה לרצוח את אבי, שגנב לו את אהבת חייו.

קסם ובת-אל הגיעו למועדון הכוכב הכחול כדי לשמוע את האליל אבי ביטר (צילם: יהל פרג')

משה הוא שוטר במשטרת ישראל, שמגלה על כוונותיו של מרציאנו, ומחליט לסכל אותן. הוא מגייס את החוקר הקשוח בן (בן שאבו), ויחד הם יעשו הכל כדי להציל את חייו של אבי.

שלושת החברים מחזיקים כולם תמונה דומה של שלושתם כשהיו ילדים, לפני שהפרידו ביניהם, ונזכרים בערגה בתקופה ההיא. כשהחיים מפגישים אותם, בחיתוכים שונים, הם לא מזהים אחד את השני, אבל מרגישים שיש כאן משהו מוכר, מהעבר. הסוף, כהרגלו בקודש של ביטר, דרמטי ומפתיע.

התמונה של אבי, משה ומרציאנו, מהתקופה בה היו חברים בפנימיה לילדים נטושים (צילום: יהל פרג')

היו לא מעט רגעים מוזרים בהקנת בכורה של הסרט החדש 'חברים' של ביטר והשותפים שלו ליצירה, ביום רביעי האחרון. האמת שמוזרים זו מילה לא מוצלחת, היו רגעים מביכים, שכאילו יצאו מסרט בורקס – אך למרבה ההפתעה היו אלו דווקא הצופים שסיפקו אותם ולא השחקניות והשחקנים בסרט. למשל – הקהל שנשפך מצחוק באחת הסצנות הראשונות שהציגה את הפרידה של שלושת החברים מהילדות, סצינה קורעת לב. או כשהעיתונאית רחלי רוטנר רקדה בצורה מגחיכה על הבמה, בהופעה שלאחר הסרט – כשהיא בשמלה ילדותית בצבעי פסטל. או התחתונים שנזרקו על במת הסנימטק, בידי מישהי שללא ספק לא הכירה את ביטר עד אותו ערב או הסלפי עם ביטר, בקטע "אירוני ומודע לעצמו", של זוג המטאליסטים.

ביטר לא נראה מוטרד מהטרנד המתגבש סביבו, הוא נהנה מתשומת הלב, מעוד נצחונות קטנים, מלהופיע באחד מסמלי השלטון האחסו"לי, ממנו הודר לאורך שנות קריירה מפוארות. אבל ביטר הוא לא דאחקה כמו שתופסים אותו חלק נכבד מהקהל החדש שנהנים לטעום מהאותנטיות שהגיעה אליהם ישר אל מפתן הדלת, גם החצי רצינות שבה הוא מתייחס לעבודתו, היא חלק מהמסר – כשאתה אומר את האמת אין לך ממש סיבה להתאמץ.

הקהל המגוון בהקרנה של 'חברים' (צילם: יהל פרג')

הקהל החדש דרש סלפי, והקהל קיבל סלפי (צילם: יהל פרג')

"גם אני התרגלתי"

ביטר עצמו טוען שהסיפור כולו הוא פרי הדמיון שלו, אבל החיים בשוליים החברתיים של ישראל מלאים במציאות כזו. מציאות של אנשים ונשים עם קרקע לא יציבה, שנזרקים ממוסדות, מחפשים אהבה ומפלט במקומות הלא נכונים כמו שקורה לקסם, פונים לפשע כמו שקורה למרציאנו וגם כאלו שהצליחו להתגבר על הביוגרפיה שלהם ובחרו את גורלם כמו משה.

ביטר מביט בתמונה של חבריו, ונזכר. (צילום: יהל פרג')

הכח המניע של העלילה בסרט הוא הזיכרון של החברות בין שלושת הגיבורים, זיכרון שלא נותן להם מנוח שלושים שנים. שלושים שנים הם מסתובבים עם התמונה, עם הידיעה שניתקו אותם אחד מהשני, ושאי שם מסתובב החבר הזה שלהם, מפעם. הכח הזה חזק יותר גם מאהבה – אבי בוחר לזנוח את קסם לאנחנות, ברגע שהוא מבין שמרציאנו, בן הזוג שלה לשעבר המאיים לרצוח אותו, הוא מרציאנו מהפנימייה. "האקס שלך היה החבר הכי טוב שלי", מספר אבי לקסם את אשר גילה, ואומר לה שהם חייבים להיפרד. "זה לא אני, זה הגורל של החיים", הוא אומר לה בכאב אבל בהחלטיות וקסם, שלא מוכנה לקבל את ההחלטה שלו, אומרת לאבי, "אני אוהבת אותך הכי בעולם", הוא משיב לה באדישות הביטרית המוכרת, "גם אני התרגלתי".

לפני המהפכה המזרחית האחרונה, שנראה שתמיד הייתה כאן אבל לא – חבורת 'ארס פואטיקה', השינוי בתכניות הלימודים בבתי הספר שהובילה 'ועדת ביטון', סדרת הטלוויזה 'ערסים ופרחות', הסרט 'סלאח פה זה ארץ ישראל', פתיחת הטראומה הלאומית של ילדי תימן, המאבק המתחדש של הדיור הציבורי ועוד סממנים וסימנים לשינויים טקטוניים בחברה הישראלית, לפני כל אלו, קשה היה לדמיין את ביטר ומשה כהן עומדים על במת הסינמטק כשקהל של מאות תל אביבים מצלמים אותם ומעלים לרשתות החברתיות.

"גיוונים"

לצד הקהל שהגיע כדאחקה, כחוויה להתלוצץ עליה סביב שולחן השבת כשלא מצליחים לפתור את 20 השאלות של הארץ, היו גם כמה מעריצות ומעריצים אמיתיים, כאלו שמלווים את ביטר שנים, כאלו שהמציאות אותה הוא מתאר לא זרה להם, או לפחות לא מושא לצחוק. "נדהמתי לראות את הסוג של הקהל שהגיע היום לסרט שמשקף את חיי היום-יום של ילדים במצוקה", אמרה אורלי אקרמן, חברה משכבר הימים של ביטר שהגיעה בפעם הראשונה להקרנה של אחד מהסרטים שלו. "חשבתי שזה יהיה משהו של עדות המזרח, ואני רואה פה גיוונים. הרבה יותר אשכנזים וצעירים, משהו שלא חשבנו שנראה פה".

אורלי אקרמן, הגיעה להקרנה החגיגית של 'חברים' והתרגשה מהגיוון בקהל (צילום: יהל פרג')

אלון אביבי והחברים, "הכי חשוב להיות חברים" (צילם: יהל פרג')

אלון אביב, מרמת גן, גרר עוד שני חברים להקרנה של הסרט, "הסרטים הראשונים נגעו בי במיוחד, 'חבר ואח' למשל. אני מעריץ את אבי שנים, יש לי תמונה שלי איתו מעל המיטה", הוא מספר, והחברים מאשרים. "הסרט טוב, ושומר על הרמה של הסרטים האחרים. והתחברתי למסר – שחשוב להיות חברים".

יעקב שרעבי, חולם לשחק בסרט של אבי ביטר (צילם: יהל פרג')

יעקב שרעבי, מגני אביב בלוד, מגדיר את עצמו כמעריץ שרוף. "מה זה מעריץ? כשהוצאתי רשיון נהיגה, שמתי מערכת חזקה באוטו, והתחלתי לשמוע ולשיר את השירים של אבי ביטר, וכולם שרים איתי ביחד. אני מת עליו, זמר ענק. השירים שלו נוגעים ללב ולנשמה, והסרטים שלו אמיתיים, מהחיים". שרעבי מבסוט מהקהל, וחולם להשתתף כשחקן בסרטים הבאים, "רק שימשיך להוציא עוד סרטים. לא סתם כל הקהל הזה באו, גדלו עליו. הייתי רוצה להשתתף איתו, ככה בקטנה, באחד הסרטים. לא הייתי אומר לו לא".

מי שהגשים את החלום לשחק בסרט של אבי ביטר הוא בן שאבו, שביום-יום מתפרנס כדייל מכירות בחברת השכרת רכב, ומתעסק ברוחניות של שמות ואותיות. ב'חברים' שאבו משחק את החוקר הקשוח שלצד משה כהן, "אנשים אחרים יגידו שזה תת-רמה, אבל בעיני? מי שמכיר את אבי באמת מבין שזה עניין של עומק. לא כולם יבינו את זה". גם שאבו גדל על הסרטים של ביטר, ולדבריו אפילו הצילו אותו, "גדלתי על הסרטים של אבי. דוד שלי נהרג בפיגוע בקו 18 בירושלים, וחוויתי טראומה. ומי שהצליח להוציא אותי מהטראומה, מהדיכאון אלו השירים של אבי ביטר. חיפשתי להיות קורבן, רק אבי, הוא היחידי שגרם לי לבכות".

השחקן בן שאבו, "גדלתי על הסרטים של אבי" (צילם: יהל פרג')

שאבו מספר שלא קל היה לעבוד עם ביטר, "הסרט הראשון שלי, ואני גאה בו מאוד. לאף במאי לא היו ביצים להוכיח את מי שאני. הייתה חוויה מדהימה על הסט, אני אוהב לעבוד עם אנשים אמיתיים, ואבי הוא בנאדם שקשה לעבוד איתו, הוא מאוד עקשן וקפדן. פחדתי לעבוד איתו, ורציתי מאוד שיתגאה בי, הוא נתן לי את ההזדמנות ואני חייב לו הרבה", מספר שאבו בהתרגשות. אחרי ההקרנה, על הבמה, הוא היה אחד היחידים שידע את המילים לכל השירים.

פוסט של בן אמסלם, המשחק את מרציאנו, מיוני השנה

הסרט כולו הוא געגוע לתקופה בה לחברות הייתה משמעות, כזו שמחייבת אנשים לחזור שוב ושוב לתמונה אחת ולהסתכל בה – לא לצלם אותה, לא להחליק אותה ימינה, לא לעשות לה לייק, פשוט להתגעגע. הרשתות החברתיות, אולי יותר מכל מרכיבי המהפכה התרבותית-המזרחית החדשה, יצרו מרחבים בהם לקולות שונים נוצר הדהוד אחר בציבוריות הישראלית, הדהוד לו לא זכו לפני שלושים שנים. ביטר הוא ארץ ישראל הישנה והטובה, אולי המקביל המזרחי לאריק איינשטיין, והצעירים שהגיעו לראותו אותו בסינמטק מבקשים שורשים, עם מציאות חיים בה הבטחה אחת, לפני שלושים שנה, יכולה לגרום לך לוותר על משהו יקר לך. קוראים לזה משמעות.