הסרט היפני "אל האור" מערער על המשמעות החיובית של "אור" ומטיל ספק בכוחו החיובי של הזמן ובתפיסת הנאורות. ואם לא מטיל בהם ספק, אז מספק התבוננות מורכבת עליהם.
*זוהי גם פרשנות וניתוח של הסרט (למחפשים אחת כזאת) וגם טקסט שאפשר להינות ממנו ללא צפייה בסרט.
למרבה האירוניה עבור סרט שעוסק בסוגיית העיוורון, נקודת החוזק שלו היא הוויזואליות המוקפדת בו. בניגוד לסרט ישראלי, שלזכותו ייאמר שהוא מגיש לנו את המציאות ללא פילטרים בצורה אמתית מאוד מבחינת הצילום, "אל האור" כמעט חוטא ברומנטיזציה של הלקויות האנושיות (יש שיגידו שהוא דווקא מורד בתפיסתן כ"לקויות"). זאת משום האסתטיקה הרבה המובאת בסרט. הסרט שופע בצילומי 'קלואז-אפ' ודואג שלא יהיה בהם פגם, לרבות פניהן החלקות והבוהקות של השחקניות היפניות.
לצד ואולי משום הוויזואליות המרהיבה שלו, הצפייה בסרט עוררה בי תחושה דומה לזו המתעוררת בי בעת צפייה בתערוכת אמנות: הרגשה שיש משהו שאני מפספס או לא מבין. כי אם אין, אז אין לי מושג ממה כל המהומה. הסרט לא מצטיין בנגישות לצופיו (שוב אירוניה) ועבור מרבית הצופים, דלותו של הסיפור (בקריאת הפשט הרווחת אצל רובנו) תוציא את הצופים בתחושת החמצה ושעמום.
בשל חובתי ככותב כנראה, התעקשתי לרדת לעומקם של הסמלים בסרט בניסיון להרכיבם זה לזה, והעלתי כמה מחשבות על קדמה.
הסרט מעמיד במרכזו את ההתבוננות על מושג "האור" בתרבותנו. דבר זה ניבט לנו גם בכותרתו, גם בטקסטים המופיעים בו במפורש בשיחות על שקיעת השמש וכדומה, וגם בבחינת המדיום הוא המסר – במשחקי אור רבים המופיעים בצילומים השונים בסרט.
למילה 'אור', כמו למושגים רבים, אין משמעות קונקרטית-תכליתית בלבד, אלא היא טעונה במשמעויות רבות ומשמשת כסמל ל"טוב" (הציר טוב-רע מקביל לציר אור-חושך) וכסמל ל"עתיד" (אנו יודעים כי בעולם הטבע תמיד אחרי חושך תעלה השמש ויזרח האור).
הסרט מזכיר לנו גם את משמעותו הקונקרטית-מדעית של "אור" – הוא הדבר שבאמצעותו אנו מסוגלים לראות ולהכיר את העולם. עבור עיוורים לאור אין כל משמעות, שכן הם לא רואים אותו (הסרט מספק סצנה שמבהירה זאת).
לאורך תקופה ארוכה בהיסטוריה הזמן נתפס בצורה מעגלית. השמש שקעה וזרחה שוב למחרת ולכן "אין כל חדש תחת השמש". לבני האדם לא היו די כלים היסטוריים או ארכיאולוגיים בכדי להבין את חייהם על רצף ובכך להבין את תרבותם כדבר שהתפתח והשתנה מן הקצה אל הקצה.
תקופה אחרת, מאוחרת יחסית, לא רק הבינה שהזמן הוא ליניארי, אלא גם שכנעה את עצמה כי הוא מתקדם על עבר הטוב. תקופת הנאורות הוא שמה, ולא במקרה הוא מתבסס על המילה "אור". בתקופה זו אופוריה אחזה ב"שכבת האינטליגנציה" (שם גרוע ומפלה שאני משתמש בו רק משום הקשרו ההיסטורי) על כי מרגע שנפטרנו מן הדת (החשוכה) ופנינו על עבר המדע וההשכלה (המוארת), אנו עתידים להיטיב עם האנושות ולהפכה לטובה יותר.
מכאן, הם סברו, ההיסטוריה בהכרח מתקדמת אל עבר עתיד טוב יותר. אופוריה זו עמדה על הנחת מוצא ששורש הרע הוא הבורות והבערות ולא תפיסות ערכיות/רוחניות רעות או חולשת האופי וקשיחות הלב. מלחמת העולם הראשונה ולאחריה השנייה מוטטו את תחושת האופוריה וכרסמו בהנחת המוצא הזו ששמה את מבטחי האנושות במדע, בקדמה ובעתיד.
חברי אסכולת פרנקפורט היו ממבקריה המובהקים של הנאורות האירופאית והאמריקנית.
האם נעמי קוואסה, יוצרת הסרט, ממשיכה את אמירתם כי "הנאורות היא אור של אסון מנצח"?
עמנואל קאנט, מגדולי תנועת הנאורות, כתב חיבור בשם: "תשובה לשאלה: מהי נאורות". במאמר הוא יצר את המוטו המסביר מהי תפיסת הנאורות: "הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר."
אמירה זו הניחה את התשתית לאינדיווידואליזם שהביאה איתה הנאורות ולעוינות כלפי ציבורים מאורגנים באשר הם.
במרכז סרטה של קוואסה, כמעין תשובה לקאנט, עומדות כמה דמויות שהן חסרות יכולת למצות את השימוש בשכלן בצורה מלאה, בנקודות מסוימות, בלא הנחייה של האחר. זאת משום שפרטי מידע רבים נעלמים מעיניהן העיוורות.
הדמות הראשית בסרט מתמללת את הוידאו בסרטי קולנוע מול קבוצת בוחן של עיוורים, במטרה להנגיש את הסרטים לקהל זה. הסרט הספציפי שאותו היא מתמללת מספר על בחור זקן שבת-זוגתו איבדה את זיכרונה (כמו גם אמה של הגיבורה) והוא נמצא בימיה האחרונים איתה. בסצנת הסיום של הסרט, לאחר שככל הנראה קבר אותה (פרשנותי מניסיוני להבין את משמעות הדימוי המופיעה בסרט: הוא עשה ממנה פסל חול שנעלם ולא השאיר זכר) הוא הולך על עבר השמש ובכך מסתיים הסרט שעליה לדובב את תמונותיו. בהקראה הראשונה מול קבוצת הבוחן היא מפרשת את הסצנה כ"נושא את עיניו מלאות התקווה אל החיים" (לא ציטוט מדויק). פרשנות סובייקטיבית זו מקבלת סתירה כאשר היא נפגשת לאחר מכן עם בימאי הסרט, שקורא את פרשנותה ואומר לה: "ישנם אנשים שמבינים שחייהם מסתיימים על אף שהיו רוצים להמשיך לחיות וישנם אלו שמבינים שעליהם לחיות, על אף שלא היו רוצים עוד לשאת בכך" (גם לא ציטוט מדויק). דבריו אלו של הבימאי שומטים את הקרקע מתחת להנחתה של הגיבורה, שאם הוא מסתכל אל האור פניו אל העתיד והוא וודאי מלא תקווה ולאו דווקא מלא צער על האבדן ופניו אל הלא נודע.
בסצנת הסיום של הסרט "אל האור" רואים את קהל העיוורים צופה בסרט המדובב ואת הקריינות מסתיימת במשפט: "פניו אל האור". בנקודה זו על הצופה לשחרר מתפיסתו כי העתיד הוא בהכרח טוב יותר וכי הזמן מרפא ולא מחסיר.
הסרט לא משאיר את הזמן חף מביקורת. הוא עוסק באבדן שהוא מביא איתו. זקנה, מוות והעיוורון של גיבור הסרט, הם דברים שהגיעו עם הזמן החולף. בנקודות שיא אחרות בסרט ייאמר פעמיים המשפט: "אין דבר יפה יותר מזה הנעלם לנגד עינינו".
אורותיה של יפן
ב"ארץ השמש העולה" נולד הסרט שמספק לנו בחינה מחודשת, ביקורתית משהו, על הקדמה והנאורות.
יפן, שלאחר כניעתה לארה"ב עם סיום מלחמת העולם השנייה הוכרחה לקבל על עצמה את התרבות המערבית, הפכה במהרה להיות סמל הקדמה העולמי. כמעט כל תרבותה מגויסת למרדף אחר העתיד. היא בירת טכנולוגיה בינלאומית ומשליטה את אחת משיטות ומנורמות החינוך, ההשכלה וההישגיות, הקשות ביותר בגלובוס. עבור מאות אלפי נערים ונערות ביפן, מושג הווה הוא דל מאחר והוא רתום כולו וממושכן אל עתידם התעסוקתי. ל"קדמה" הזו יש גם ליקוי מאורות: אחוז ההתאבדויות ביפן, המאמיר מן הקלות בה אפשר לחוש שם תחושת כישלון, הוא מהגבוהים בעולם.
ואצלנו?
התבוננות בשירים בתרבותנו מספקת לנו הבנה שגם אנחנו שותפים לחוויית השדה הסמנטי של אור, שמש, מחר וזמן, תמיד בקונוטציה חיובית: "יוצא לאור לחיים חדשים", "הזמן עושה את שלו והוא מזור לכל שכואב", " תמיד נשאר מחר", " זמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור", "פנינו אל השמש העולה", "הלא אמרנו יום המחר הוא יום מאושר יותר, הוא הכל"…
אולם אין כל אשם בכך. טוב לבני האדם אם יאמינו כי העתיד והקדמה הם טובים יותר מן העבר. אך אל להם להניח שזהו תוצאתו של כוח טבע כמו הזמן או השמש. רק בבחירותינו הזמן יהפוך לטוב ולא לכוח המביא איתו אבדן ומחסור. אנו נוכל לעמוד מול בחירות אלו רק אם לא ננהה אל עבר כל דבר המתחזה לקדמה ומבטיח שלל הבטחות. רק אם נזכור שלא כל הנוצץ זהב.
כל זה מזכיר לי איזה סיפור אחד, עכשווי מאוד, על פיטורים המוניים בחברה כלשהי. למעשה אלפי סיפורים. על משפחות שלמות שנאלצות לחוות על בשרן שהדבר היפה הוא זה שנעלם לנגד עיניהן, כמו ביטחון תעסוקתי, זכות לחיים בכבוד, עתיד בטוח ויכולת להתקיים בעולם הזה.
אני חושב על כוחו ההורס של הזמן כאשר הוא חסר חשיבות בידי חורצי הגורלות, ושל הימור (על מניות) בתקווה תאוות-בצע לרווח עתידי.
אך בעיקר על אשליית הקדמה שמכרו לנו השוק הפרטי ושלטון התאגידים. כמה העתיד יהיה טוב יותר, כאשר החברה האנושית בכללותה (ובתוך כך חיי האנשים) תנוהל על ידי גורמים פרטיים, הם אמרו לנו, בהתייחסותם למדינה כדבר מיושן, כמי שלא מתפקידה לדאוג שהזמן יביא איתו ביטחון ושגשוג.
אם אלו פני הקדמה, זה הזמן להטיל בה ספק.
