דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
19.1°תל אביב
  • 17.0°ירושלים
  • 19.1°תל אביב
  • 21.4°חיפה
  • 18.4°אשדוד
  • 17.5°באר שבע
  • 24.5°אילת
  • 19.4°טבריה
  • 20.1°צפת
  • 17.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל

אמונה ללא מתווכים

שמואל א, פרק ז',

פרק קטן – גדול.

רק 17 פסוקים, אבל איזה פסוקים!

ברקע – ארון הברית, לאחר שנפל בשבי הפלשתים, מוחזר לאנשי קריית יערים אחרי טלטלות בשבי הפלשתים ובידי אנשי בית שמש. הטלטלות ההן הן סיפור קומי/טראגי שאינו חלק מהמאמר הזה.

אנשי קריית יערים מקבלים את הארון מידי אנשי בית שמש. הם לא זובחים, לא חוגגים, לא עושים ממנו עניין גדול – ממנים לו שומר (אלעזר בן אבינדב) וזהו!

אלוהים נעלב? ממש לא. שקט. מסע ההרג וההשתוללות של הארון נפסק.

במשך 20 שנה – הארון נח לו בקרית יערים, לא בשילה, והעם רגוע ונוהה אחרי אלוהים (זה חשוב – אחרי אלוהים, לא אחרי הארון!).

ממש אידיליה.

אבל אז מגיע שמואל, הנביא, המנהיג, שמכיר היטב את עמו. הוא יודע שהעם אמנם נוהה אחרי אלוהים, אבל הוא נוהה אחרי עוד "אלוהימים".

שמואל מנצל את הרגע ההיסטורי השקט ומעורר את העם לחזור לאמונה הטהורה, האמונה שבלב הכוללת רק אלוהים אחד:

(ג)וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-בֵּית יִשְֹרָאֵל לֵאמֹר אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-יְהוָה הָסִירוּ אֶת-אֱלהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: 

שמואל, זה שגדל בשילה, בבית המקדש, יודע שמה שחשוב זו האמונה שבלב ולא הסמלים והקורבנות. הוא לא מתייחס כלל לארון, בית המקדש לא מעניין אותו, הלב והאמונה והאחדות בעם הם בראש מעייניו.

אבל שמואל "מלכלך" קצת את האמונה, כשהוא מבטיח לעם תמורה לאגרת האמונה – הצלה מיד פלשתים.

מסתבר שהאידיליה של 20 השנים האחרונות הייתה מלווה בסוג של שליטה של הפלשתים על ישראל – שמואל מנצל זאת כדי לקרוא לעם לאחדות ולאמונה באלוהים – כתבתי כבר שמיתוס עמלק שבנה משה ישמש דורות רבים, עד היום, כגורם מאחד עבור ישראל (דברים כה').

ועם ישראל מקבל את מנהיגות שמואל:

(ד)וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת-יְהוָה לְבַדּוֹ:

"אלוהים לבדו" – אלוהים בלי שותפים, בלי עוזרים, בלי רבנים ובלי מקובלים.

שמואל מצליח לאחד ולמקד את העם סביב אמונה וחזון משותפים – והתוצאה: ניצחון מוחץ על הפלשתים, במלחמה שאותה מוביל לא אחר מאשר אלוהים עצמו:

…זְעַק שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה בְּעַד יִשְֹרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה: (י)וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְֹרָאֵל וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְֹרָאֵל

זה כוחה של אחדות.

העלילה יכלה הייתה להתפתח לשני כיוונים:

  1. ניצול ההצלחה המלחמתית והמשך קרבות ומלחמות על כיבוש עוד טריטוריה לעם ישראל בארץ ישראל.
  2. הסתפקות בהישג של הורדת הלחץ של הפלשתים והתכנסות לבניית חברה טובה שחיה בשלום עם עצמה ועם שכניה.

אופציה 2 היא שנבחרה:

יְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְֹרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי:

שלום עם שכנים שבעבר נלחמו בנו נמרצות.

ובמקביל:

(טו)וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת-יִשְֹרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: (טז)וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית-אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת-יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל-הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: 

שמואל מסתובב בערי ישראל, ושופט את ישראל בכל  מקום.

הוא לא צריך בית מקדש, הוא לא צריך ארון, הוא לא צריך עולות וזבחים וקמעות וניסים – הוא כן נשאר מחובר לעם, מסתובב בין האנשים ושופט אותם כמיטב יכולתו.

שמואל מלמד כל מנהל ומנהיג – תהייה בקשר בלתי אמצעי עם האנשים אותם אתה מנהל או מנהיג!

העם מתכנס פנימה, מסתפק בטריטוריה שיש לו, שומר על שלום עם שכניו ונוהה אחרי משפט שמואל.

ומאיפה שואב שמואל את כוחו?

הוא אחת לשנה, חוזר לבית שלו (במקום שנקרא רמתה, לא שילה חס וחלילה), ושם מטעין את עצמו בתשובה – שבעיני היא התשובות שהוא חושב עליהן לקראת השנה הבאה של הנדודים בקרב העם:

תְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת-יִשְֹרָאֵל וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה:

17 פסוקים נפלאים.

ברור שמשבר חייב לבוא בקרוב.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!